אהבה ממבט אחרון 2- פרק 10

"בבקשה.. אליס… אני מתחננת לפנייך… עזבי אותי!" מילמלתי ואליס רק צחקה.
נשארנו במקום האפל ההוא, ואז אליס הפנתה אליי את גבה ונשמע ממנה קול אנחה " אחריי שבאת, הכל כאילו השתנה אצלנו. בדרך כלל אנחנו משפיעים על כל בני האדם, ולא הם עלינו" עכשיו באמת הייתי מבולבלת, על מה היא מדברת לעזעזל?! "את החלשת את הכוחות של כולנו, ולכן רציתי להשתמש בך לטקס, ככל שתתקרבי יותר לאדואר, כך הוא ייחלש וימות" זאת רק מתיחה, זאת רק מתיחה "תפסיקי לעבוד עליי אליס! את מוציאה מפייך רק שקרים!" אליס הסתובבה ונעצה בי מבט "אני אוכיח לך. תאמרי משהו מרגיז עליי" אני התרחתי ואז צעקתי "את משוגעת אליס! תעזבי אותי!" ואז היא הצמידה את שתיי כפות ידייה אחת לשנייה והפנתה אותם אליי. יצא מהן איזה ניצנוץ לשנייה ואז נעלם, הרגשתי איך פעימות הלב שלי מתחזקות מהלם "מה… מה?.. איך זה אפשרי?!" קראתי המומה. אליס חייכה "את הבת של העולם" ואז התחלתי לצחוק ואליס הביטה בי במבט מופתע "מה כל כך מצחיק?" היא נראתה רצינית ולכן הפסקתי "הבת של העולם? ברצינות!" אליס נאנחה ואז אמרה "כשאדוארד היה בן חמש, הוא ראה את כל מה שקרה. זה קורה פעם באלף שנה. בעצם מתחילה להיות רוח חזקה, כמו טורנדו ואז את צצת על האדמה, בוכה. וזה מה שקרה, את בת לעולם, את הגעת מהשמיים" מיצמצתי, להאמין לה או לא? "זה אומר שאני…" אליס הינהנה "מאומצת".
——-
"אהה אליס? מה את עושה פה?" קול מוכר הקפיץ את אליס ממקומה. ואד מתוך הערפל צץ אדוארד, והוא הביט בי במבט מופתע ואני רק נאנחתי, נראיתי דיי רע, קשורה.
"אליס, מה אמרנו על הטקס?" אליס נראתה מתביישת כזאתי ואז אדוארד ניגש אליי לשחרר אותי. כשהשתחררתי הרגשתי מה הביטוי "ציפור חופשייה" אומר. זה אומר חופש, החים חוזרים לעצמך וזאת הרגשה כה נעימה. ניגשתי לאדוארד וחיבקתי אותו חזק ובדקתי אם אליס מסתכלת והיא באמת הסתכלה, אבל לא היה לי אכפת, שתקנא בי שלי יש בחור כזה מקסים. רגע אחד, לי?! שכחתי כבר מה הכפיל שלו עשה לג'ון?! טוב אני סולחת לו.
"הו יופי… טוב אני הולכת הבייתה" ראיתי את אליס נאנחת ואז נעלמת מהמקום ונשארנו שם שנינו לבד.
——
"את לא מאמינה כמה דאגתי לך!" קראה נוי ואני הינהנתי "הכל בסדר איתי. באמת" אמרתי כשגם ההורים שלי נעצו בי מבט ואז אמא שלי התחילה בהיסטריה שלה "את ידעת כמה דאגנו לך?!" ואז נאנחתי ואמרתי "אמא, אבא, אני רוצה שתאמרו לי את האמת" הוריי המופתעים לא הבינו על מה מדובר ופשוט התיישבנו על הספה ונוי מיהרה לשבת לידם.
"אני מאומצת, נכון?" נוי פערה את פייה והוריי הביטו אחד בשני ואז אבא שלי נאנח "כן זה נכון. עשינו הכל כדי שתרגישי כאילו אנחנו ההורים שלך" הבטתי בהם והרגשתי איך אני מתמלאת בבכי ובאמת פרצתי בבכי "אתם יודעים על כל זה, נכון?!" ההורים שלי הינהנו "על הכל. מאיפו הגעת, ושאת קסומה, שיש לנו בת קסומה בבית" ניגבתי את הדמעות שלי וחיבקתי את שניהם בחוזקה "אבל אני עדיין אוהבת אותכם, כמו ההורים האמיתיים שלי" ואז שמעתי את נוי מייבבת "אוי דיי! עכשיו גם אני אתחיל לבכות!" ואז כולנו צחקנו ונוי פשוט חייכה וניגבה את הדמעות שעמדו לצאת לה.