אהבה ממבט אחרון 2- פרק 22

אמ… לאמא היקרה… לא, לא.. לא טוב.
לאמא האהובה עליי… גם לא…
אהובתי היקרה, אמי זאת את! טוב לאן הידרדרתי.
פתאום אדוארד הציץ לחדרי ומיהרתי לומר "הדלת הייתה פתוחה?" ואדוארד צחק ואמר "אמא שלך פתחה לי". "אההה" אמרתי וחזקתי לדף האומלל שלי שכל שניה אני מוחקת את המשפט שכתבתי לפני דקה.
"במה את עסוקה כל כך?" שאל אדוארד, ושבחנתי אותו הוא נראה סקרן באמת לדעת, את האמת.
"עסוקה בלכתוב מכתב לאמא שלי שאני עוזבת" אמרתי ושמתי את העיפרון ששיחקתי איתו על הדף.
"אני לא חושב שדף אחד יספיק, אני חושב שאת צריכה ללכת ולהגיד להם" התיישבתי על המיטה שלי באנחה "אדוארד יש לי עוד כמה ימים לפחות" אדוארד הניד בראשו עדו לפני שסיימתי את כל מה שרציתי לומר.
"אנחנו נצטרך לעזוב מחר" אמר אדוארד והתקרב ללוח השנה שבחדר שלי והעביר דף לחודש הבא, חודש תחילת האביב.
"מחר מתחיל האביב" מילמלתי ואדוארד אמר "ונצטרך לעזוב עוד לפני, חושבת שתספיקי להיפרד מכולם?" הינהנתי "בהחלט. אני בטוחה".
—-
"אז למה התכנסנו כאן?" שאל בריין, מקרב את נוי אליו.
"בערך כדי להיפרד" אמרתי וכולם עשו מבטים עצובים כאלה.
"בשביל מה להיפרד, ג'וליאנה? יש לנו את כל החיים לפנינו ו-" השתקתי את בריין "אני עוזבת. מחר, ביום הראשון של האביב" נוי הלכה לעברי ואמרה "אני באה איתכם" היא הביטה בי עכשיו "אני לא אשאיר אותך לבד" הנדתי בראשי "לא נוי, אני עושה את זה לבד". היא הרכינה את ראשה ואז התחילה לבכות "אז כל מה שדיברנו עליו לא עזר לך, מה?! את לעולם לא היית עוזבת אותי ג'וליאנה, אם היית באמת חברה טובה" דמעות הצטברו בעיניה והיה לי קשה להביט עלייה כבר "נוי תביני..".
"בלי שום נוי!" קראה נוי "אין לי מה לעשות עוד כאן, בריין בוא נלך" אמרה נוי בבכי ובריין החטיף לעברנו מבט והלך אחריי נוי.
"היא צודקת במשהו" שמעתי את אדוארד אומר לפתע.
"עכשיו גם אתה נגדי?!" קראתי באנחה והוא רק צחק "מה פתאום?! הבטחתי שתמיד אהיה איתך בכל בחירה שתעשי" עכשיו נפלתי עליו והוא תפס אותי וחיבק אותי "לפחות אתה איתי" מילמלתי.
—-
"למה את צריכה שמלה?" שאל אדוארד כשהביט בי דוחפת את השמלה הורודה שלי לתוך התיק ואני רק נעצתי בו מבט מהיר ואמרתי "כדי שלא תתווכח איתי יותר מדי" אמרתי והכנסתי עכשיו את השמלה הכחולה ואחריי זה כמה תחתונים ובדקתי שאדוארד לא מסתכל, אחרת זה היה מראה לא נעים כל כך.
"את מוכנה?" שאל אדוארד אחריי ששמתי את התיק על כתפיי והינהנתי "אני מוכנה" אדוארד חייך ואמר "טוב. הגיע הזמן להיפרד".
—-
אמא ואבא ישבו ביחד וצפו באיזה מבזק חדשות וכשירדנו שנינו כנראה השמענו רעש כי שניהם הסתובבו אלינו ושאלו אותנו במבטים של מה קרה וכאלה.
"אמא, אבא, אני עוזבת" אמרתי בבת אחת ושתיקה השתררה.
"ל..לאן?" שאלה אמא בדמעות.
"אני רוצה לראות את האמא האמיתית שלי" אמרתי והצטרפתי לבכי שלה ואז התקרבתי אלייה וחיבקתי אותה בחוזקה "בבקשה תנו לנו ללכת, אני מבטיחה לחזור" שניי הוריי הינהנו ואמא אמרה "חכי רגע, למזכרת" היא רצה לחדרה וחזרה בתוך כמה שניות והביא משם תמונה שלי כשהייתי קטנה עומדת על ידם וחייכתי "תודה אמא, תודה אבא".