אהבה ממבט אחרון 2- פרק 23

נסענו באוטובוס לשדה התעופה, היינו צריכים לטוס לאמריקה, לקרובים של אדוארד, והפעם באמת, כדי שיעזרו לנו למצוא את האי.
נזכרתי פתאום באמא האמיתית שלי, שנראתה לי רק פעם אחת בכל חיי, וכמה רציתי לראות אותה עכשיו, שתגיד האם ההחלטה שלי נכונה.
"את עדיין יכולה להתחרט" שמעתי את אדוארד אומר לפתע, כאילו קורא את מחשבותיי.
הבטתי בו והרכנתי את ראשי. לא היה לי כוח לדבר, במיוחד לא עכשיו.
לאט לאט עצמתי את עיניי, הייתי עייפה, מאוד.
—-
פקחתי את עיניי כשאני שוכבת על דשא ירוק ומסביבי פרחים ועצים "אני בגן עדן?" שאלתי עדיין לא מצליחה להאמין שאני במקום אחר, הרחק מהאוטובוס.
"ג'וליאנה" נשמע קול מוכר ורצתי אל עבר המקום שממנו נשמע הקול. אמא שלי, הנה אני רואה אותה, שוב.
התחלתי לבכות מאושר ורצתי לחבק אותה. לראשונה, הצלחתי להרגיש את השמלה שלה שהייתה עשויה מכותנה והייתה לבנה ויפייפיה. "אמרי לי.. בבקשה.." מילמלתי והבטתי לתוך עינייה "מה להחליט".
היא חייכה אליי והתיישבה על הדשא, אני חושבת שנראתי דיי לחוצה, כי לא התיישבתי "שבי ג'וליאנה, אנחנו לבד, העולם שלי ושלך". הבטתי סביבי, רק ציפורים צייצו, נאנחתי והתיישבתי על ידה. "למה את כל כך רוצה לאי הזה?" שאלה ואני רק משכתי בכתפיי "אני מרגישה שאני רוצה להיות כמו אדוארד.. את מבינה? אני.. אמ…" עכשיו היססתי אם להמשיך "אני אוהבת אותו" היא חייכה כאילו מבינה אותי "הו ג'וליאנה. תחשבי קצת על חייך, כשתקבלי כוחות תצטרכי להיות עם אדוארד ולא תוכלי להיות עם אלה שאת באמת אוהבת, אלה שאימצו אותך ודאגו לך כל השנים" היא השתתקה ובהתה בי, מחכה שאזכר ואדע מי אלה, וכן ידעתי, אלה ההורים שאימצו אותי, שעזבתי אותם לא מזמן.
"וחברתך נוי, היא עמדה לצידך כל הזמן הזה, בכל צרה" נזכרתי איך נוי הסתובבה והלכה בבכי עם בריין, ומאז לא קיבלתי ממנה אפילו הודעה אחת או שיחת טלפון.
"את החלטת פשוט לברוח מכל זה, רק בשביל אהבה".
"אולי זה נכון.."
"זה נכון ג'וליאנה. אבל את לא גילית את האת האמיתית, הפנימית"
"מה יש בתוכי שעוד לא גיליתי?"
"כוח. הרבה יותר חזק מאשר את הולכת לחפש עכשיו"
הבטתי בה. היא נראתה רצינית וידעתי שהיא לא משקרת אבל התלבטתי אם להאמין לה.
"את לא מאמינה לי נכון?" חייכתי חיוך מודה כזה והיא רק חייכה ופתאום סביבנו צצו פרחים בכל מיני סוגים. "קומי יקירתי, אני רוצה להראות לך משהו" קמתי וחיכיתי להמשך.
"את רואה את הפרח הגדול והורוד ההוא, שם?" אמרה והצביעה על פרח גדול וורוד, הינהנתי.
"זאת את, ושניי הפרחים הסגולים אלה הם הורייך המאמצים" הינהנתי והיא המשיכה.
"הפרח הכחול זאת נוי, ועכשיו, כולם מרוחקים ממך" פתאום כל הפרחים התרחקו במהירות מהפרח הגדול שפתאום התקטן לקטן והיא המשיכה "אין לך דרך חזרה, אבל תוכלי עוד לשנות משהו, תנסי".
"מ..מזאת אומרת?" היא חייכה, ושערה הג'ינג'י כמו שלי התנפנף לו ברוח והיא נראתה יפייפיה מתמיד.
"תזיזי את הפרחים ותסבירי את עצמך" מיצמצתי, מבולבלת "אני לא מבינה".
"תנסי בעזרת מחשבה להעביר את הפרחים להיות קרובים מתמיד".
כל מחשבותיי התרוקנו וחשבתי רק על שהפרחים יתקרבו, אבל הם לא זזו.
"אבל.." מילמלתי מביטה בפרחים.
"את לא התחברת לאת הפנימית" אמרה אמא, אוי אלוהים אדירים, זה נכון! היא באמת אמא שלי! טוב אני עדיין לא מאמינה בזה, היא יותר יפה ממני.
עצמתי את עיניי וביקשתי בכל ליבי:
"אני מצטערת כולם, אני רוצה שנהיה שוב יחדיו, אני רוצה.." וכשפקחתי את עיניי לאט לאט, כל הפרחים התחילו להתקרב אחד לשניי והתחלתי להתעטף במין אור קסום כזה, ואז הבטתי לעבר אמא והיא חייכה "יש לך כבר את הכוחות האלה ג'וליאנה, את מיוחדת כמוני ובעוד מספר שנים תהיי איתי, לנצח".
ואז היא התקרבה אליי ונישקה אותי במצח והתחילה להתרחק משם "להתראות ג'וליאנה..".
—-
פקחתי את עיניי כשראיתי סביבי את שדה התעופה אבל עדיין הייתי באוטובוס "אדוארד, אני מתחרטת" אמרתי ואדוארד הפנה את מבטו אליי ואמר "מה?".
"אני מתחרטת!" קראתי והלכתי לנהג "אתה יכול בבקשה לעצור בתחנה הזאת שכאן?" הצבעתי לתחנה שהתקרבנו אלייה וגררתי את אדוארד אחריי "תודה!" צעקתי לנהג שנראה מבולבל וכך גם אדוארד.
"את באמת התחרטת?" שאל אותי אדוארד, מופתע.
"אני גיליתי מי אני באמת" חייכתי חיוך עדין ומתוק "אני בעצם בעלת הכוחות האלה" אמרתי ואדוארד חייך "אני שמח שגילית את זה, אבל את חייבת לספר לי הכל, זה מסקרן אותי איך גילית את כל זה" ואז חייכתי ואמרתי "בתנאי שאתה תופס לי מונית הבייתה". אדוארד חייך חיוך ערמומי "אין בעיה".