אהבה ממבט אחרון 2- פרק 29

עכשיו קלטתי הכל, שוב רודפים אחרינו. חשבתי על יותר מדי- על זה שהשארתי את ריקי, קרינה וליילה לבד והבנתי איך אני מגיעה לשם, אני פשוט צריכה להיעלם מהכל. נעמדתי על מקומי, כנפיי עוד מעופפות להן ואני עוצמת את עיניי ומקשיבה לקולות שמסביבי "ג'וליאנה!! מה את עושה?!" לא אמרתי מילה, המשכתי לעצום עיניים.
שמעתי עוד פעם את קולו של אדוארד, הפעם קרוב אליי והרגשתי איך הוא מנער אותי אך לא מצליח לפתוח את עיניי, למרות שנורא סיקרן אותי לראות מה קורה סביבי. "אדוארד.." מילמלתי והרגשתי איך אדוארד ממשש אותי, בודק שהכל בסדר איתי "אני בסדר… מתי השיקוי ייפוג?". שמעתי רשרושים סביבי ואז שמעתי מעליי התנשפויות ואז קול אחר "כדי לך לפקוח עיניים לפני שחברך ימות".
—-
"למה חזרת?" שאלה אותי ליילה בעודה שמה על מצחי מטלית ספוגת מים שהייתה קרירה ולא ממש נעימה שגרמה לי להתפתל מתחת לשמיכה.
"הייתי חייבת" אמרתי ופקחתי את עיניי, בודקת שזה באמת נכון שאני פה.
"אדוארד צריך לעזרה ולך לא אכפת" אמרה ליילה והורידה ממני את המטלית ושוב הכניסה אותה לדלי של המים.
"איך את יודעת על אדוארד?" ליילה משכה בכתפייה ואמרה "אני יודעת עלייך הכל. ואני יודעת שאם אני לא אפיל אותך דרך החלון עכשיו ותחזרי לעולמך, החבר שלך ייהרג, ואולי אפילו את, דרק לא ייסתדר לבד עוד זמן רב".
—–
פקחתי את עיניי בבהלה כשראיתי שאני כבר לא בשמיים והרגשתי שאני קשורה לאיזה מקום וגיליתי שלקיר. הבטתי סביבי מנסה לזהות את המקום ופתאום מרינה הופיעה מולי "נו, נו, נו, איך זה להרגיש להיות בודדה?" מרינה צחקה צחוק מרושע קטן ואז שיחקה עם המפתחות שהיו על האצבע שלה, כאילו מנסה לגרות. "מה את רוצה ממני?" שאלתי אותו בתקיפות והיא רק תקעה בי לרגע מבט המום ואז המשיכה "אני רוצה שתצטרפי אלינו" היא הדגישה את המילה אלינו ואני הנדתי את ראשי במהירות "בחיים לא! ואת לא תצליחי להכריח אותי מרינה!". מרינה תקעה בי מבט לועג ואמרה "את זה עוד נראה" ואז היא הסתובבה והלכה.
—–
התיישבתי על הרצפה מרוב עייפות והתחלתי לבכות ופתאום חשבתי שראיתי את ריקי מחייכת אליי ומיד ניערתי את ראשי ומסביבי לא היה אף אחד חוץ מ-.
ריקי, ליילה וקרינה?!. "מה אתן עושות כאן?!" קראתי וקמתי לעברן אבל השרשרות שתפסו אותי לקיר עצרו אותי והן התעופפו לעברי "אנחנו באנו להציל אותך" שלושתן החליפו מבטים ואז עשו מבט רומנטי כזה ואמרו ברצינות "למען האהבה!" ואני פשוט הנדתי את ראשי וצחקתי "אז איך אני משתחררת בדיוק?".
—-
הלילה ירד, נביחות כלבים נשמעו מרחוק והלילה הכניס קצת אור אל חדר הכלא הקטן שהיה בו ריח של עץ שלא השתמשו בו הרבה זמן.
ליילה הופיעה מן החלון וחייכה לעברי "זה הזמן".
הבטתי לעבר השרשרות שנראו לי חזקות וצמודות מדי לקיר אבל עד מהרה גיליתי שכבר לא.
"אוקיי זאת התוכנית- תנסי לרוץ פעם אחת" רצתי לעבר דלת החדר ונפלתי אחורה, אבל השרשרות נפלו לי מהידיים ונשמע קול נפילה כזה של ברזל וניערתי את הידיים בהרגשה של אני חופשייה.
קפצתי ודילגתי בשמחה בכל החדר עד שליילה עצרה אותי "קדימה עכשיו לצאת" אמרה ופתאום הדלת נפתחה והחטפתי מבט לליילה שתלך אבל אז גיליתי שבתפח הדלת עומדות ריקי וקרינה שחייכו אליי חיוך רחב ואז התחלנו לרוץ לעבר שניי החדרים הבאים: של אדוארד ושל דרק.