אהבה ממבט ראשון/ פרק ארבע-עשרה

".. וזהו, בעצם. אחרי שזה נגמר שיין הסיע אותי הביתה."
ישבתי עם אימא שלי לצד שולחן האוכל. השעה הייתה 00:30 בלילה. 2 ספלי תה שתויים-למחצה היו מונחים על השולחן. הדלת הייתה פתוחה ואוויר קיצי נכנס ממנה, משולב עם קולות צרצרים.
"אני רוצה שתדעי, מותק," אמרה אמי והניחה את ידה על ידי- "שגם אם את מכירה את זאק הרבה זמן, אני לא אעבור על זה בשתיקה."
"מכיתה א'," אמרתי בפעם השמונים.
"בסדר, בסדר," היא התעצבנה. "ואני מעריכה את שיין שניסה להגן עלייך," הסמקתי. "אבל לפי דעתי הוא לא היה צריך להרביץ לזאק."
הנהנתי, למרות שהיו לי המון דברים לומר.
"עוד מעט הכל יסתדר," היא אמרה וחיבקה אותי. "יש לך בית ספר מחר?"
"לא," אמרתי. בדיוק אז נשמע צלצול הודעה מהפלאפון שלי. "רוזה, אני כל כך מצטער! לא התכוונתי לקלל אותך. תתקשרי אליי מחר כשאת קמה. זאק"

למחרת קמתי ב11 בבוקר. שטפתי את פניי והחלפתי בגדים. לקחתי איתי את הטלפן שלי למטה, שם היה מונח על שולחן האוכל (שבו אני ואימא דיברנו אתמול)- פנקייק ולצדו בקבוק של סירופ מייפל. על הצלחת היה פתק מאימא, בו היא כתבה שיצאה לעבודה מוקדם. אבל היא בכל זאת הספיקה להכין לי פנקייק, חייכתי. אימא שלי הכי נפלאה בעולם.
בעודי חותכת אותו אני מחייגת את המספר של זאק.
"רוזה! אני כל כך שמח שהתקשרת!"
"כן, אל תהיה שמח מדי," אמרתי בקרירות. "על מה רציתי לדבר איתי?"
"רציתי להתנצל. על שהייתי קנאי, אנוכי, מניאק ובוגד. אבל את האחרונה אני חייב לסלינה, מסכנה. היא לא אשמה במה שקרה. היא בחורה מקסימה. פשוט לא ידעתי מה יש לי בידיים. ובמקום זה הלכתי ל-"
"קליאו?" אמרתי, לא מוכנה לתת לו לסיים.
"כן," זאק אמר בקול מלא רגשות אשם. "וגם.." נראה כאילו המשפט הבא מצריך ממנו המון כוחות נפשיים- "אני מודה שקינאתי בשיין. הוא נאה וחכם, ואת רק רצית אותו. ולא מגיע לי להתערב לכם. ואתם כמעט-זוג עכשיו, ואני מאוד שמח בשבילכם." הוא סיים את המשפט האחרון במהירות.
"אז למה קראת לי זנזונת?" שאלתי ישירות.
"שנינו היינו עם 2 אנשים שהם ממש מעל הרמה שלנו," אמר זאק, ואני הסכמתי בלי להניד עפעף. "תמיד אני ואת נדחקנו לפינה, ומתי פגשנו את ג'יני? לפני שנתיים בערך. צירפנו אותה אלינו ונהיינו מן חבורה מוזרה כזו. אני מניח שנורא התלהבתי מקליאו שהיא אמרה לי לבוא איתה החוצה. ואז פשוט התחלנו להתמזמז."
"או שיש לה משהו נגד סלינה, או שהיא רוצה להפיל אותך," אמרתי.
"או שהיא באמת מאוהבת בי," התעצבן זאק. צחקתי צחוק גדול. "קליאו? בך? באמת, זאק. לא נכון!"
"ואולי כן?" שמעתי את גרונו נחנק.
"היא סתם מפתחת בך תקוות," נפנפתי את משפטו בביטול.
"אז נגיד שזה נכון." עכשיו הוא באמת החניק את הדמעות בגרונו.
"בכלל, למה התאהבת בי?" ניסיתי לנתב את השיחה למקומות רכים יותר.
"טוב, אז זוכרת בכיתה ב', כשהייתה לנו פעילות לקריסמס?"
"כן."
"אז היינו עם עוד 2 ילדים בקבוצה, ואחרי שכולם סיימו כל הכיתה יצאה לעשות קרב שלג. התחבאנו מאחורי תלולית שלג ואת אמרת: 'אני סומכת עליך שתגן עליי, זאק.' אני נשבע לך שהסמקתי ממש באותו רגע. וכששאלת אותי למה אני אדום, אמרתי לך שזה בגלל הקור."
כשהוא סיים את הסיפור, הרגשתי חמימות בבטני. משהו שלא הרגשתי לזאק אף פעם. טוב, אולי כן. אבל זה היה כשהיינו רק ידידים.
"זה חמוד מצדך," צחקקתי.
"אני שמח שאת חושבת ככה." יכולתי ממש לראות אותו מחייך. "טוב, יש לי עוד המון טלפונים לעשות. לשיין, לזאק ולקליאו.."
"למה אתה מתקשר לבלונדה הכלבה?" אמרתי וזעם עלה בקולי.
"אני רוצה להגיד לה כמה דברים, על סלינה ועליי. ושזה לא יילך בינינו. ואני אגיד לה גם שאני בחיים לא אתן לה להעתיק ממני שיעורים באלגברה."
"אתה נותן לה להעתיק שיעורים ב-?!" צרחתי, אבל לפני שסיימתי הוא ניתק את הטלפון.
נאנחתי וסיימתי לאכול את הפנקייק שלי. נכנסתי לסלון ונשכבתי על הספה. זאק המסכן, חשבתי לעצמי. איך הוא הסתבך במשולש האהבה הזה!
אבל גם את מסכנה, אמרתי לעצמי. את אוהבת את שיין מאוד, זה נכון. אבל זאק התקשר כדי לסלוח לך באמת, מכל הלב. הוא היה מאוהב בך תקופה קצרה. את לא יכולה להאשים אותו על מעשיו ביום ההולדת של אנג'לינה, מתי שהוא ניסה לשכב איתך.
"אולי אני באמת הופכת לזנזונת." אמרתי את המחשבה האחרונה בקול והדלקתי את הטלוויזיה.