אהבה ממבט ראשון/ פרק חמש-עשרה

~3 ימים לאחר השיחה של רוזה וזאק~

״.. מה?! אני לא מאמין, רוזה..״
״תירגע, זה רק פארק מים.״
״תביני,״ הוא אמר בקול המדהים שלו מבעד לטלפון. ״בכל החיים שלי הייתי רק פעם אחת במקום כזה. וזה עכשיו.״
״זו באמת סיבה,״ צחקתי.
״אני אוהב אותך,״ הוא אמר ועשה קול נשיקה. ״אני מייד אצלך תוך 5 דקות!״
״אתה לא צריך להביא כלום,״ אמרתי. ״אני אדאג להכל.״
״אז ביי,״ הוא אמר וניתק.
התרווחתי על הכיסא הנוח שבחצר וחייכתי. לכבוד יום ההולדת של שיין, שחל ביום האחרון ללימודים, כלומר היום, אני קניתי לי ולו כרטיסים לפארק מים. בלי חברים, רק שנינו. היום בבית הספר הוא אמר לי שהוא רוצה את הקשר הזה, והסכמתי. מה, לסרב לחתיכון מתוק כמוהו?
אני נכנסת הביתה ולוקחת את התיק הכחול שלי, שבתוכו יש קרם הגנה, פירות, מגבות, מים, אוכל וכל מה שצריך. תוך חמש דקות אני שומעת צלצול בדלת. אני פותחת ושיין נכנס, לבוש במכנסי הגולשים שלו וחולצה לבנה.
״היי,״ הוא אמר ונישק את לחי. ״מוכנה לכייף?״
״יותר מתמיד,״ אמרתי.
אימא ירדה במדרגות. ״בואו ניסע,״ אמרה. השמענו קולות שמחה. ״אני משאירה אתכם לבד שם, ואל תעזו אפילו לעשות משהו שטותי.״ היא חייכה. ״אני סומכת עליכם.״
נכנסתי עם שיין לאוטו. הוא ישב יחד איתי במושב האחורי. לא דיברנו כמעט כל הנסיעה הארוכה עד לפארק המים. שעה בערך.

״הגענו,״ אמרה אמי ונופפה לי לשלום. ״תיהנו.״
יצאתי מהמכונית, אוחזת בידו של שיין. ״אוקיי,״ אני אומרת. ״שם המגלשות, ופה יש מתקן מטורף של חמישה לופים-״
״בואי נשים את הדברים קודם,״אומר שיין בקול שמתאפק לא להתלהב.
אנחנו מוצאים פינה נחמדה ומתמרחים בקרם ההגנה שהבאתי. ״אתה רוצה להתחיל במגלשות?״
״כל דבר שהוא מתקן ישמח אותי,״ אמר שיין.
עמדנו בתור למגלשות הצבעוניות, שהן לא כל כך מפחידות. 4 המגלשות הראשונות הן עם 3 גלים, המגלשה הכחולה עם גל אחד והסגולה היא בלי גלים בכלל. זאת אומרת שיורדים ישר למטה.
העדפנו להתחיל ממנה, כי היא הכי כיפית. אחרי בערך 2 דקות שבהן עמדנו, שיין פלט צעקה.
״הכל בסדר, שיין?״ אני קוראת.
״ברור שכן!״ הוא צועק ועוקף את שאר האנשים בתור. ״ברנדון!״
ברנדון? מי זה?
הוא חוזר עם נער.. שלא מהעולם הזה. הוא היה אפילו יותר חתיך משיין. היה לו שיער שטני גזור במוהוק. הוא כבר הוריד את חולצתו שחשפה חזה עם 10 קוביות מרשימות. והכי טוב: היו לו עיניים צבעוניות. שחורות-חומות!
״היי,״ אמרתי בקול מסוחרר מעט.
״רוזה, זה ברנדון,״ הוא אמר. ״חבר שלי מניו-יורק. וברנדון, זו רוזה, חברה שלי.״
״נעים להכיר,״ הוא חייך חיוך שחשף מלא שיניים צחורות. ״אני לא מאמין שאני פוגש אותך, אחי!״ הוא חיבק את שיין חיבוק-גברי כזה.
בינתיים כיסו את השמיים מעט עננים אפורים ששטו באיטיות לכיוון השמש.
״אתה עולה על הסגולה?״ שאל שיין, וברנדון הנהן.
״גם אנחנו! בוא ביחד.״ אמר שיין. הנהנתי במרץ.
״תיכנסו בתור שלי,״ אמר ברנדון ופינה לנו את מקומו, שהיה בערך 4 אנשים לפני המגלשה. תוך 3 דקות התפנה המקום.
״אחי, תשב מקדימה,״ אמר ברנדון. ״רוזה באמצע ואני מאחורה.״
שיין התיישב קדימה ואני אחריו, נושקת לראשו כדי להבהיר לברנדון את העניינים. עטפתי את חזהו של שיין עם ידיי. יכולתי להרגיש בנשימותיו.
ברנדון התיישב מאחוריי. הוא כרך את זרועותיו סביב בטני. ידיו היו חמימות.
״מוכנים?״ צעק שיין, וברנדון הידק את אחיזתו בי, הפעם יותר בכיוון החזה שלי.
״צא!״
התגלשנו במהירות מטורפת, אני צורחת ושיין וברנדון צועקים ״והווו!״
אחרי כמה שניות של מהירות הגענו למטה, ומים ניתזו עלינו. ״זה היה כל כך אדיר!״ אמר שיין, ואני וברנדון הנהנו וחייכנו.
״עכשיו משהו יותר מפחיד!״ אמרתי. הלכנו לכיוון המגלשה הכי מפחידה בפארק, ״מי השטן״. זו מגלשה ענקית במהירות עצומה, עם המון לופים וסיבובים, וכל זה- בגובה של 50 מטרים!
ברנדון ושיין דיברו, ואני קצת הצטערתי. אני קניתי את הכרטיסים האלה בשבילי ובשביל שיין, לא בשביל הילד הזה.
״זה המון זמן בתור,״ התלונן שיין אחרי עשר דקות. ״כבר מגיעים,״ אמר ברנדון והצביע על טור הילדים שהלך והתקצר.
אחרי עוד רבע שעה של עמידה הגענו למגלשה. עלינו על הסולם, ואני התחלתי לרעוד.
״קר לך?״ שאל שיין וחיבק אותי.
״מתחיל להיות מעונן,״ ציין ברנדון.
האמת, שהיה קצת קריר, אבל לא בגלל זה רעדתי. פחדתי מאוד מהמגלשה. חשבתי על הרעיון לנסות לבקש לעלות עם שיין, אבל ביטלתי את זה מעט מייד. השומרים של המגלשה הם מרושעים וחסרי סבלנות.
הגענו לאחת מהן, אישה שמנמנה עם פנים נעימות למראה. לא מבפנים, חשבתי.
״סל-סליחה?״ שאלתי ברעד. ״אני יכולה לעלות עם חבר שלי? אני קצת מפחדת.״
״אל תפחדי, רוזי,״ אמר שיין ונישק את כתפי.
״מותר לעלות במשקל מסוים,״ אמרה האישה בעודה חושבת. ״בואו.״
שיין ואני התקדמנו לעברה. היא שלפה משקל מתחת לכיסאה.
״תספרו כמה המשקל של שניים יוצא,״ אמרה.
אני שקלתי חמישים וארבע- למרבה האימה, ושיין שקל..
״חמישים וחמש,״ אמרה האישה וספקה כפיים. ״נו, זה יום המזל שלכם. המשקל הגבוה ביותר הוא 110.״
״יש!״ כמעט חנקתי את שיין מרוב חיבוקים.
״אז אני אהיה לבד,״ אמר ברנדון. מאחורה כבר התחילו להישמע קולות רגוזים. ״תזדרזו.. נו כבר.. כמה זמן…״
התיישבתי מלפנים, בעוד שיין חיבק אותי ולחש באוזני, ״אל תפחדי. אני מחזיק אותך.״
״בהצלחה, אחי!״ צעק ברנדון. ״בהצלחה, רוזה,״ הוא אמר וחייך אליי שוב את חיוכו המדהים. אלוהים ישמור.
״יוצאים!״ צעק ברנדון, בעוד שיין דוחף אותנו קדימה. צרחתי כמו משוגעת, הרגשתי איך הלב שלי דופק בכל פעם שעשינו לופ במהירות מסחררת..
״שיין, אנחנו עומדים למות!!״ צעקתי.
״אנחנו לא,״ הרגיע שיין. ״את תהיי בסדר. את איתי.״
הוא חיבק אותי חזק יותר ואמר, ״הנה, זה הסוף.״
הגענו לסוף המגלשה, ומים השפריצו עלינו.
״והוו!״ אמר ברנדון והניף את אגרופו. ״היה נדיר!״
״אני גאה בך, יפה שלי,״ אמר שיין. ״היית אמיצה.״
הוא הרים את ראשי ונישק אותי נשיקה ארוכה- הפעם צרפתית. ידעתי בערך מה לעשות במקרים כאלה, גם כשזה צפוי. ראיתי את זה המון פעמים בטלנובלות. הכנסתי את לשוני לתוך פיו והוא צחק.
״לא כאן!״ קרא ברנדון. אבל לא היה אכפת לי. עיניי היו עצומות, והרגשתי מים ניתזים עליי. הדביל הזה!
פקחתי את עיניי וזה לא היה ברנדון- זה היה גשם שירד.
״מהר! הדברים שלנו!״ שיין נשאר עם חצי לשון בחוץ בעודי גוררת אותו אל המקום שלנו.