אהבה ממבט ראשון/ פרק עשירי

״מה הפרצופים העצובים?״ אומרת ג׳יני כשאני וזאק נכנסים לכיתה בצלצול. שאר הילדים יוצאים להפסקה ורק ג׳יני ושיין נשארים, מוכנים לשמוע את פרטי השיחה.
״אני ורוזה השלמנו,״ אומר זאק ומחבק אותי ביד אחת. ״נכון?״
אני מהנהנת ומחייכת.
״אז למה אתם ככה?! ״ היא דורשת לדעת.
״טוב, כל אחד מאיתנו קיבל להישאר שעתיים אחרי הלימודים, מ13:00 עד 15:00,״ אני אומרת ושולחת מבט רב-משמעות בשיין. ״ויום אחד של ריתוק.״
״לא מחר, נכון?״ נבהלת ג׳יני. ״מחר זה המסיבה!״
שיין נראה כאילו פתאום הוא מתעניין נורא בכף ידו השמאלית. ״מה פתאום מחר,״ אני מגחכת. ״לא פוצצנו כיתה.״
ג׳יני צוחקת קלות. ״אני מניחה שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע,״ היא אומרת ונותנת לי קוביית שוקולד מהחפיסה שלה.
״אממ.. רוזה?״ שואל שיין. ״בואי שנייה החוצה. לבד,״ הוא מדגיש כשג׳יני מביטה בו בעניין.
אני צועדת לצדו אל מחוץ לכיתה. ״מה?״
הוא סוגר את הדלת ומביט עליי בעיניו הכחולות המושלמות. אני מרגישה כאילו אני בקרב מבטים, ואם אמצמץ אני אפספס אותו לנצח. עיניי דומעות מהבהייה הממושכת בעיניו שלו.
״רק רציתי להגיד לך את מה שהייתי אמור לשאול אותך היום בשתיים וחצי..״ אומר שיין ומשפיל את מבטו. הוא ממלמל משהו ומרים את ראשו בציפייה.
״מה? לא שמעתי,״ אני אומרת ומרימה את ראשו. ״תחזור על זה.״
״אתרוצצהככללבווחחאאאימתייילנששףףףףגמחחררר?״ הוא אומר במהירות של צ׳יטה.
״שיין!״ אני מתחילה כבר ממש להתעצבן. ״באת לשחק משחקי ניחושים או להגיד לי משהו? אם אתה חושב שאני איזו בובה שאתה יוכל להשתמש בה מתי שאתה רו-״
״את רוצה לבוא איתי לנשף מחר?״ הוא שואל ישירות.
אני מפסיקה את ההתלהמות הזועמת שלי ומביטה בו כלא מאמינה.
״ל-לנשף?״ אני מגמגמת. ״אני ואתה? אבל– אבל..״
״אבל מה?״ הוא שואל ברוך.
״אתה כזה, אתה יודע, נו,״ אני אומרת. ״חתיך. ומושלם. ואני סתם מוזרה. לא נתאים ביחד.״
״אני באמת רוצה ללכת איתך לשם.״ הוא מחייך. ״תסכימי?״
״אני.. אני…״ אמרתי בגמגום, אף שידעתי כבר את התשובה בראש שלי ואני מניחה שגם הוא יודע אותה.
״כן.״
״באמת?״ הוא שואל ועיניו נפערות.
״כן, באמת,״ עכשיו תורי לחייך. ״נתראה שם.״ אני מחבקת אותו חיבוק ארוך ונכנסת לכיתה, וכל הצרות נשכחות ממני.

״מותק! סוף-סוף ענית לי.. מאחת אני מנסה להתקשר אלייך.. הכל בסדר?״
״בטח שכן,״ אני אומרת וסוגרת מאחוריי את שער בית-הספר. ״היתי בריתוק.״
״ריתוק?!״ צווחת אמי. ״בשביל מה?״
״אני אספר לך בבית,״ אמרתי, מדלגת מרוב אושר. ״יש לי הודעה משמחת בשבילך..״
״בוא נראה אם תצליחי לשפר את מצב-הרוח שלי,״ היא אמרה בקול עגום.
״אני יכולה, כי תקשיבי,״ אני מרגישה איך לבי פועם. ״נכון שיין? התלמיד החדש? הוא הזמין אותי לבוא איתו לנשף!״
״וואו!״ היא קוראת בשמחה. ״מזל טוב, מותק!״
״תקני לי שמלה חדשה?״ אני שואלת בהתלהבות.
״רק אם התירוץ שלך לשעתיים ריתוק היום יהיה טוב מספיק,״ אמרה, חוזרת בחדות לנושא הקודם. ״אבל אני מאוד שמחה בשבילך, מתוקה.״
״ויש לי גם יום אחד של השעיה..״ אני אומרת בקול קטן.
אמי נאנחת. ״את כבר לא אותה רוזה, מותק. תישארי בבית, אבל אני הולכת להעביד אותך קשה, שבפעם הבאה לא תסתבכי בצרות.״
״יש לי סיבה!״ קראתי. ״ועוד איך! אני אספר לך בבית.״
״אני מחכה לך,״ אמרה. ״הזמנתי אוכל סיני.״
״אז אני בדרך, ביי.״
היא ניתקה את הטלפון, ואני מכניסה אותו לכיסי, שמחה קצת פחות ממקודם. שעות הריתוק לא היו כל כך נוראיות. הרשו לנו להכין שיעורים במקצוע אחד, וסיימתי את כל השיעורים במתמטיקה. ואחר כך זאק ואני בילינו את השעה הנוספת בהעברת מסרים טלפתיים.
אני מגיעה הביתה אחרי 10 דקות ורואה את אימא מחכה לי בכניסה.

״..ולא הסכמנו להגיד למנהלת מה קרה כי זה היה פרטי, מבינה? בגלל זה היא התעצבנה מאוד ונתנה לנו עונש.״
לקחתי את הסושי האחרון מהצלחת והכנסתי אותו לפי. אמי שיחקה עם מקלות הצ׳ופסטיקס ולבסוף הניחה אותן בצד.
״בסדר,״ היא אומרת. ״לא היית צריכה להרביץ לו.״
״אני יודעת שלא, אבל הוא סתם קינא בגלל שיין, ואת צריכה לראות אותו, אימא! הוא נראה ממש טוב..״
מחשבותיי שוב נודדות אל שיין.
היא צוחקת קלות. ״אוקיי, מותק. אני אקנה לך שמלה חדשה, אבל לא ממש יקרה. הרי הבת שלי צריכה להיראות טוב מחר, נכון?״
״תודה אימא, תודה! את הכי בעולם!״ אני קמה ונותנת לה נשיקה על הלחי.
״בואי עכשיו,״ אומרת אימא. ״לפני שסוגרים הכל.״
אני מתלבשת בבגדים נוחים יותר ואנחנו עולות לאוטו. אנחנו עוברות בהרבה חנויות ובסופו של דבר מוצאות שמלה די נחמדה, בצבע אדום-בורדו, בל כתפיות. מגיעה עד הברכיים.
״ויש לך נעליים מצוינות בבית,״ אומרת אמי בקשיחות-מה כשאנחנו עוברות ליד חנות הנעליים.
אנחנו מגיעות הביתה ואני מניחה את השמלה החדשה בארון, מצפה לרגע שבו אלבש אותה.