אהבה ממבט ראשון/ פרק שבע- עשרה

אני בוהה בנוף שמחוץ לחלון שעובר מול פניי כמו בסרט נע. ידו של שיין אחוזה בשלי ועיניו הכחולות עצומות קלות. שמתי לב שהתחלתי ללעוס את ציפורניי מרוב שיעמום.
״שיין?״ אני מטלטלת אותו בעדינות. ״כמעט הגענו.״
״ממ.. רוזה?״ הוא פוקח את עיניו. ״הגענו?״
״עדיין לא,״ אמרתי. ״עוד 5 דקות בערך.״
הוא מתרומם במושבו, משפשף את עיניו ומפהק. ״אני צריכה לפצות אותך,״ אמרתי וחייכתי.
״לפצות אותי? על מה?״ הוא שואל.
״על היומולדת הזוועיתית הזו.״ אני מגלגלת את עיניי. ״לא היה כיף בכלל!׳
״רוזה,״ הוא אומר ומחייך. ״זו הייתה היומולדת הכי טובה שהייתה לי אי פעם. פגשתי את ברנדון- חבר טוב שלי- ובאופן כללי, אפשר להגיד שהייתי בפארק מים בדיוק 0 פעמים בחיי.״
״לפחות אתה נהנית.״ אני משלבת את ידיי ברוגז.
״אני לא ידעתי שהוא יבוא,״ הוא לוחש. ״זה לא תלוי בי.״ הוא מנשק את מצחי, נשיקה מעודדת שכזו, וברמקול מודיעים שהגענו לתחנה האחרונה. ״את יודעת מה?״ הוא אומר כשאנחנו קמים ממקומנו, אני נושאת את התיק המטפטף שלי. ״בואי נצא לאן שהוא. רק שנינו.״
״אתה בכלל לא חייב-״
״אני כן. תאמיני לי,״ הוא מחייך.
״תן לי לפחות להתחלק איתך חצי-חצי בסכום!״ אני אומרת. עכשיו החבר שלי, שבקושי יש לו מספיק כסף להאכיל את עצמו, רוצה שאני והוא נצא ביחד לבילוי? על חשבונו?!
״רוזה, זה בסדר.״ הוא אומר כשאני ממשיכה למחות. ״אח שלי קיבל בונוס מהעבודה, והוא נתן לי אותו. 'תהנה ביומולדת 16׳. ככה הוא אמר.״
זה לא מספק אותי. ״אז נתחלק 70-30?״
״90-10.״ הוא חורץ את הגורל. ״וזהו.״
אני עדיין מרוגזת ומודאגת כשאנחנו יורדים מהרציף. אח של שיין מופיע מולנו עם המכונית שלו. ״כבר ממש מאוחר, רוזה. את רוצה לישון אצלי היום?״ הוא שואל.
״אני בטוחה שאימא שלי תרשה,״ אני מחייכת. ״ומחר בבוקר נצא לבלות.״
״אין בעיה.״ הוא אומר ואנחנו נכנסים למכונית. אח של שיין, טוני, ממש מהר, מעל למהירות המותרת, והוא מאט רק כששיין מעיר לו על כך.
״מה אתה ממהר?״ שיין שואל וצוחק קלות.
״זה בכלל לא עניינך.״ אומר טוני בקול מרוגז-משהו, ושוב מגביר את מהירותו על הכביש. אנחנו מגיעים לבית של שיין בתוך דקות ספורות.
״תרדו כאן.״ אומר טוני, ״אני צריך לנסוע לאנשהו.״
״בסדר..״ אומר שיין, מעט בחשדנות, ופותח לי את דלת המכונית. ״מתי תחזור?״
״לא׳ידע,״ אומר טוני, מושך בכתפיו וסוגר את הדלת. אני ושיין מביטים בעננת האבק שהוא משאיר אחריו כשהגלגלים מחליקים על הכביש המלא בחול.
״הוא אף פעם לא מדבר ככה,״ אומר שיין ומקמט את מצחו. ״מעניין מה קרה לו..״
״אני בטוחה שהוא יסביר לך כשהוא יחזור,״ אני אומרת.
״טוב, עכשיו אני רוצה לבלות קצת זמן איכות עם החברה שלי,״ אומר שיין ומלטף את שיערי. אנחנו נכנסים לתוך הבית, ושיין פוער את פיו.
״מה העניין?״ אני שואלת. הוא לא עונה. ״שיין! תדבר אליי!״
דמעות עולות בעיניו, ואני מרגישה עמוק בתוכי תחושת היסטריה בלתי ניתנת למעצורים, שמרמזת שמשהו רע עומד לקרות.
שיין מתקדם לעבר ערמת הבגדים המלוכלכים ומסיט כמה חולצות של אחיו. אני מביטה במראה, וסותמת את פי בידי כדי לא לצרוח.
אני מביטה בפניה, מנסה להשוות אותם לפנים מוכרות. היא דומה למישהי שראיתי פעם, אבל אני לא בדיוק זוכרת למי. עכשיו עיניה עצומות, גופה מכוסה חבלות והיא ערומה כמעט לגמרי. לפי התנוחה שבה היא נמצאת, ברור שהיא לא בהכרה.
״מארי..״ לוחש שיין, ואוחז בידה.
״מארי?״ אני שואלת, יוצאת לרגע מתחושת התדהמה שאני שרויה בה.
שיין מרים אליי את עיניו האדומות מדמעות. ״זו החברה של טוני!״