אהבה ממבט ראשון/ פרק שמונה-עשרה

נשימתי נעתקת. אני מתכופפת ונוגעת בה, ונראה ששיין נמנע מלהסתכל עליי.
״אני מתקשר לאמבולנס,״ הוא אומר בגרון חנוק, וניגש לטלפון. הוא מחייג את המספר באצבעות רועדות.
אני מסתכלת בפניה. מבעד לעיניה העצומות אפשר עוד לראות את הכחול בהן. שיערה החום השופע פזור על הרצפה, מוכתם בדם. לידה נחה סכין מחודדת, קצרה. חזה עולה ויורד, אך רק מעט.
פתאום אני תוהה מי עשה לה את זה.
אני שומעת רעשים מבחוץ. שיין פותח את הדלת ואני רואה כמה חובשים קופצים מתוך האמבולנס שחונה מול שביל הגישה לבית. אחת מהן, נערה בתחילת העשרים לחייה, בעלת שיער בלונדיני עד אמצע הגב ועיניים ירוקות בוהקות, מחייכת אל שיין.
אנחנו נבדוק מה קרה לה. אל תדאגו,״ היא מרגיעה אותנו ונכנסת עם עמיתיה בחזרה אל האמבולנס. ״קחו. זה מספר הטלפון שלי, למקרה שתרצו לדעת פרטים. אתם יודעים… עליה,״ היא קורצת לשיין ומחייכת אליי חיוך מלא חשיבות עצמית, והם נוסעים משם.
אני משלבת ידיים בזעם. ״מה היא נדלקה עליך?״
״היא לא.״ אומר שיין, ומזה אני מבינה שהוא צריך עכשיו עזרה, יותר מתמיד. הוא גדל עם מארי מאז שהיה ילד קטן.
״בוא ניכנס,״ אני אומרת ומובילה אותו פנימה. אני לא מציעה לו לנקות את הדם מהרצפה, ולא מעיזה לשאול איפה אח שלו עכשיו. לא שהוא יודע.
אני הולכת למטבח, מוציאה מהארון שתי כוסות, כמה שקיקי תה ועלי נענע טריים. אני בוחשת הכל עם מים חמים ומגישה לשיין את ספל התה שלו, שלו הוספתי 2 קוביות סוכר, כמו שהוא אוהב. הוא דוחה אותו.
״נו, שיין, תשתה!״ אני מפצירה בו. ״מארי הייתה מכינה לך תה. תאמין לי. הרגע חזרנו מהגשם, ועברת הרבה. אני בטוחה שאתה עצוב.״
״אני נראה לך שמח?״ הוא קם על רגליו. ״רוזה, אני מעריך את מה שאת מנסה לעשות, אבל יותר מהכל אני רוצה עכשיו לישון.״ הוא תוחב לכיסו את הפתק עם המספר של הבחורה ההיא.
״בסדר,״ אני. מחייכת קלות ועולה איתו במדרגות אל חדר השינה. ״אני יכולה להתקלח?״
״תעשי מה שאת רוצה.״ הוא מושך בכתפיו, מסיט את כיסוי המיטה ומתחפר מתחתיו.
אני לוקחת מגבת מהארון, מגבת רכה בצבע כחול. אני עומדת מתחת לזרם המים החמימים, מניחה להם לשטוף מעליי את העצב, הכלור ובעיקר הדם.
אני מביאה מלמטה את התיק עם הבגדים שלי, וכמעט מתלבשת במקלחת לפני שאני נזכרת ששיין בטח ישן ואפשר להתלבש בחדרו ללא חשש. חוץ מזה, הוא החבר שלי. אין בינינו סודות.
אני לובשת באיטיות את הבגדים התחתונים ואת המכנסיים לפני שאני שומעת מישהו ממלמל את שמי. ״רוזה..״
אני מתקרבת למיטה של שיין, רואה אותו מתנשף בכבדות ודמעות בעיניו. ״מה קורה, שיין?״ אני שואלת אותו.
הוא פותח את הפה בכוונה להגיד משהו, ומייד פורץ בבכי. כמו ילד קטן. כאילו הוא הילד הקטן שלי, שיין, שאני אוהבת כל כך ושדואג לי.
״הכל יהיה בסדר,״ אני לוחשת לו ומלטפת את פניו. הוא נרגע קצת. ״מה בנוגע לתה שהכנת לי?״
אני מגחכת. ״קח את שלי. הוא עוד חם.״
הוא לוקח את הספל מהרצפה לידו, ושותה באיטיות. כשהוא מסיים, הוא מניח אותו בחזרה על הרצפה ושם את ראשו על כתפי. אני מרגישה בנשימתו החמה על כתפי החשופה.
״אני אוהב אותך,״ הוא לוחש וכורך סביבי את זרועותיו. אני מרימה את ראשו, ומנשקת אותו נשיקה ארוכה, עדינה. הוא לא מנסה להפסיק, וגם אני לא. כך אנחנו נותרים לפני שהעייפות מכריעה אותו והוא נשכב על המזרן.
למרות שהתקלחתי אני נשכבת בחיקו, מחבקת ומנשקת ומלטפת ולוחשת מילים מרגיעות, עד ששנינו נרדמים.