אהבה ממבט ראשון/ פרק שתים-עשרה

אני מתנתקת מהנשיקה. שיין מביט עליי בעיניו הכחולות ומחייך. ״אני אוהב אותך,״ הוא אומר לי. ״בגלל זה הזמנתי אותך.״
אני מחבקת אותו. ״גם אני אוהבת אותך,״ אני אומרת. ״אני פשוט ילדה פחדנית.״
״ואני ממש גרוע בכתיבה,״ אומר שיין ומעקם את אפו. ״אמרתי את זה כדי שתהיי איתי.״
אני פורצת בצחוק. ״אבל תספר לי את סיפור החיים שלך מתי שהוא, נכון? אני אכתוב עליו ספר והוא יימכר למיליונים!״
״אל תגזימי,״ הוא אומר ומכסה אותי במעיל שלו. אנחנו יושבים ככה, מביטים בכוכבים. בחיים לא הרגשתי שמחה יותר. שיין אוהב אותי! אני לא מאמינה!
״את שומעת את זה?״ הוא קוטע את הדממה.
״את מה?״
״הקולות האלה.״ אומר שיין. ״בואי נלך לבדוק.״
אני קמה, מהוססת, אחריו. אנחנו הולכים בשבילי הגינה שאני מכירה היטב, שיין בעקבות הקול, ואני פשוט הולכת מתוך הרגל. אני וג׳יני אוהבות לטייל פה. אמנם זה מקום שכולם מכירים, אבל הילדים בשכבה שלי מעדיפים לבלות את ההפסקות במגרש הכדורגל, בכתה, סתם מסתובבים או משחקים באייפון.
״הנה זה,״ לוחש שיין ומצביע על 2 דמויות ישובות על ספסל. ״אבל אני חושב שלא כדאי להתקרב..״
הקולות נפסקו. ״מה זה?״ שמעתי קול של נערה.
״עזבי, מותק, בואי נמשיך..״ הדמות הימנית נצמדת לדמות השמאלית. אני מבחינה בצל שנראה כמו הלשונות שלהם ומתפתה להסיט את מבטי.
״זה לא היה זאק?״ שואל שיין בעיניים פעורות.
״זה כן!״ לחשתי.
״בואי נלך.״ אומר שיין. ״אסור לנו לחטט. זה פרטי שלהם.״
״בוא רק נעיף מבט,״ התחננתי. שיין מרים גבה. ״נו, אני מכירה אותו מכיתה א׳, ואם כל הכבוד יצא לי להתמזמז איתו. אני רק רוצה לראות אם הסלינה הזו מנשקת טוב, אם זו בכלל היא.״
״זאק לא יבגוד בה.״ אמר שיין בביטחון. ״איך שאת רוצה. ותזכרי: להיות בשקט!״
אני מהנהנת, ואנחנו נכנסים לתוך שיח עבות של ורדים. היו בו כמה חורים קטנים, מהם היה ניתן להשקיף ללא כל פגע על המתרחש.
אני רואה את ראשו של זאק זז מצד לצד, מלטף, מלקק את מי שאיתו. ״לא פראייר, הבחור,״ לוחש שיין בשקט וצוחק קלות. ״אולי גם אנחנו נהיה כאלה?״
״אני לא זאק.״ קולי כמעט לא נשמע. ״אני לא רוצה לפתח איתך קשר רציני מדי. יום אחד אנחנו ניפרד, אתה יודע.״
״את לא מרגישה משהו שונה?״ הוא שואל אותי.
״אני מרגישה שאני מתה עליך, אבל בחיים לא היה לי חבר, אז אני לא יודעת. אולי זאק. לא, זה לא נחשב. הוא רק ניסה להשכיב אותי.״
שיין צוחק קלות. ״לי היו המון חברות, כאלו שחיפשו מפלט, או שרצו להראות שיש להן ׳אחד שווה׳. אבל הן לא היו כמוך. את אמיתית.״
חייכתי חיוך מבויש. ״באמת?״
״רוצה הוכחה?״ הוא שואל ומתקרב אליי.
השפתיים שלו שוב נוגעות בשלי, ואני בקושי שמה לב לקוצי הורדים שדוקרים את עורי. הכל כל כך מושלם, כל כך נפלא..
״ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ!״
״פאק!״ אני מסננת. אני מוציאה את הטלפון הטיפשי מהתיק הקטן שלי. ״שתוק כבר!״
״בים-ביפ-ביפ-ביפ!״
״תני לי,״ לוחש שיין. הוא דופק אותו על הרצפה והוא נודם.
״תודה,״ אני אומרת.
״איפה היינו?״ שואל שיין.
״עמדת לנשק אותי.״
״אהה, כן..״
הוא נצמד אליי שוב, נוגע בחזה שלי, מחבק אותי. אני שוכחת, כרגיל, מכל דבר אחר מלבדו.
אני גם שוכחת מזה שיש כאן עוד אנשים ושחייב לשמור על שקט. ולכן אני מופתעת כאשר עיניי העצומות מתמלאות באור, מסנוורות אותן.
״רוזה?!״ קורא זאק. ״לעזאזל! לכי!״
שיין מרים את מבטו אל הפנס-הסלולרי שבידו של זאק. ״אוי, זאק, אנחנו מצטערים..״
״מקום נחמד להתמזמז, מה?״ הוא כמעט צעק והשליך את הנייד הצדה. ״אתם מפריעים, אם לא שמתם לב!״
״איפה סלינה?״ אני שואלת בקול מלא רגשות אשם. ״אני רוצה להתנצל בפניה. ״סליחה שהפרענו לכם, זאק.״
״אממ..״ הוא מגרד בראשו. ״היא לא כאן.״
״מה זאת אומרת?״ אני קמה על רגליי, ושיין איתי. ״אז את מי בלעת עד עכשיו?״
״מה זה עניינך, זנזונת?״ אומר זאק בארסיות.
״איך קראת לה?״ לוחש שיין.
״מה ששמעת. זנזונת,״ אומר זאק. ״אם היא מתנשקת איתך-״
הוא לא סיים את המשפט, כי שיין קופץ עליו באגרופים שלופים. ״חתיכת בן כלב!״ צועק שיין. ״בחיים-אל-תדבר-ככה-לרוז!״
עם כל מילה שאמר הוא החטיף לזאק אגרוף. דמעות עולות בעיניי למשמע השם רוז. ״לא!״ אני צועקת. ״תעזבו!״
״זאק, מספיק!״ אני רואה ילדה בלונדינית מתקדמת אל ההתקהלות. לא בלחץ. היא נראתה מרוצה, אך עם זאת הייתה קנאה בעיניה. הבטתי עליה מקרוב ולא האמנתי.
זו קליאו!