סיפורי האנגרית
טוב, אני חייבת ללכת..
מקווה שאהבתם :>

אהבה ממבט ראשון/ פרק תשיעי

טוב, אני חייבת ללכת..
מקווה שאהבתם :>

אני דופקת בדלת של חדר האחות. ״יבוא!״ היא קוראת.
אני נכנסת לחדר, שכרגיל מדיף ריח של תרופות וכפפות לטקס מפוזרות בכל מקום. ״אמממ.. פמלה?״ ככה קוראים לאחות שלנו- ״בואי מהר לכיתה ט3, זאק מדמם-״
היא קפצה על רגליה. ״איך זה קרה?״
״מה זה משנה עכשיו?״ אני אומרת במהירות ומכווצת את גבותיי, בתקווה שזה מספיק לרצותה. ״בואי! מהר!״
היא לא מתעכבת דקה נוספת ורצה אחריי לכיתה. זאק עדיין נמצא שם, והתקהלות של ילדים סביבו. הצלצול נשמע וצעדי רגליים נשמעים במסדרון.
״מה קורה פה?״ שאלה פמלה והרימה את זאק. ״בוא, חמוד. אתה ואני נלך לטיפול.״
היא מרימה אותו בעזרת ג׳יני ומוציאה אותו מהכיתה. אני שולחת לו מבט שמבקש סליחה, אבל עיניו עצומות.
שיין מגיע בריצה ונכנס בדלת. ״מה קרה? רוזה, את בסדר?׳
״אני בסדר,״ אני הולכת למקום שלי ומניחה את התיק. ״זה זאק שלא בסדר..״
״זה הוא שדימם פה?״
״כן.״
״איך בדיוק זה קרה? ספרי לי! נו, רוזה.. את בוכה?״
אני טומנת את פניי בידיי ומתייפחת כמו ילדה קטנה. ״זה בגללי, שיין,״ אני אומרת. ״א-אני הרבצתי לו…״
״למה שתעשי דבר כזה?״ הוא מרים את פניי לגובה פניו, ואפילו עיניו הכחולות לא מצליחות לעודד אותי.
״אני אסביר לך הכל אחר-כך..״ אני מנגבת את עיניי.
״לא אחר-כך!״ הוא מוחה, וידיו החמות נצמדות ללחיי. ״עכשיו!״
״טוב, בסדר,״ אני אומרת. ״אני וג׳יני- טוב, דיברנו.. עליך.״
״עליי?״
״כן- עליך, הייתי לחוצה בגלל שאמרת שאתה רוצה להגיד לי משהו היום, ואז זאק נכנס-״
״אמברט, טומילסון,״ המורה לגיאוגרפיה מצביעה על שנינו. ״צאו החוצה ותנהלו את השיחה שלכם שם, בבקשה!״
הכיתה השמיעה גיחוכים ואצבעות נפנו אליי. אני ושיין יוצאים החוצה.
״זה בדיוק מה שהייתי צריך…״ אומר שיין. ״עכשיו, מה קרה?״
״כמו שאמרתי,״ אני מושכת באפי. ״ג׳יני שאלה אותי מה קרה ואמרתי לה שאני לחוצה. ואז זאק הגיע ו.. טוב, הוא מקנא בך. בגלל שאתה כזה חתיך וזה נראה כאילו אני מאוהבת בך-״
״את מאוהבת בי?״ שאל שיין חיש מהר.
״כן! זאת אומרת- אופס, לא, זה לא מה שהתכוונתי להגיד.״ אני מסמיקה כמו עגבנייה ורוצה שוב לבכות. ״אמרתי שזה מה שהוא חשב.״
״נו, בסדר,״ אמר שיין והשפיל את מבטו. ״תמשיכי.״
״אז התקרבתי אליו ואמרתי לו שהוא מטומטם, שהוא טועה ושזה לגמרי לא נכון.״ אני מגחכת. ״ואז, הוא פשוט נישק אותי.״
שיין הסתכל עליי. נראה כאילו יש לו קצת בחילה. ״ואז נתת לו מכה?״
״לא סתם מכה, אגרוף- וצרחתי עליו שאני שונאת אותו. ואז בעצם הוא התחיל לדמם והלכתי לקרוא לאחות.״
״בסדר,״ אומר שיין. ״אני לא יודע להחליט מה צודק מביניכם- כי אסור לו לנשק אותך בלי שאת מסכימה ואת לא היית צריכה להחטיף לו.״
״אבל זה די ברור מי ייצא זכאי מהשיחה שבטח מתכננים לנו עכשיו,״ אני אומרת בעגמומיות ונכנסת לכיתה.

בפעם הבאה היום שאני רואה את זאק, אפו חבוש ופניו אדומות מאוד. ״המנהלת אמרה לי לקרוא לך,״ אני אומרת לו.
״בסדר,״ הוא אומר בקול אטום שנשמע כאילו הוא מצונן.
אנחנו נכנסים לחדר המנהלת, שרוכנת מעלינו בפרצופים חמורי-סבר.
״שבו,״ היא אומרת ונראה שהיא מתאפקת לא לצעוק עלינו. אני מתיישבת בכיסא הנוקשה שנמצא מול השולחן שלה.
״זאק, מה בדיוק קרה?״ שואלת המנהלת בקול רך.
״טוב, אז אני נכנסתי לכיתה, ושמעתי את ג׳יני ואת רוזה מדברות.״
״על מה בדיוק?״ שואלת המנהל. ונועצת בי מבט של שנאה.
״אני חייב להמשיך את השיחה הזו? זה ד פרטי,״ אומר זאק.
״כן,״ אני מהנהנת בראשי.
״אל תנסו לחמוק ממני,״ המנהלת הצמידה את משקפיה לאפה הארוך. ״אני יודעת כל כל הקטע, אה-שלכם, במסיבה של הגברת אנג׳לינה תומאס.״
אני מתנשפת בחוזקה וזאק כמעט נופל מהכיסא. ״עד לפה זה הגיע,״ הוא ממלמל.
״זה בכלל לא עניינך מה קרה שם,״ אני אומרת ומזיקה בקצה המפה הפרחונית של השולחן. ״זה עניין שאני וזאק צריכים לפתור בעצמנו, המנהלת.״
״אני באתי לפה כד לברר למה זאק מדמם מהאף ומה גרם לכך,״ אומרת המנהלת ועוצרת את העט שלה מכתיבה על אירועי השיחה במחברת. ״ואתם גם הולכים להגיד לי למה.״
״בשביל מה?״ אני לוחשת וקמה על רגליי. ״זה עניין שלי, של זאק ושל עוד כמה אנשים, אבל בטח לא שלך. תודה רבה.״
המנהלת קמה על רגליה גם. ״את הולכת לדבר, טומילסון. בואי נשמע את הגרסא שלך לסיפור.״
אני מתיישבת במקומי, עצבנית. ״בסדר. אז ככה, אני וג׳יני דיברנו על משהו, ואז נכנס זאק והתעצבן על המשהו הזה, ואז הוא עשה משהו וקרה מה שקרה. טוב לך?״
״שום בעיה,״ המנהלת מכווצת את גבותיה. ״האם נושא השיחה היה במקרה על זאק?״
״לא.״ אני והוא אומרים במקהלה.
״ומה קרה אחרי שזאק נכנס?״ שואלת המנהלת.
״בגלל זה אנחנו לא רוצים להגיד,״ אומר זאק. ״בגלל שז הרגע שבו היא הכתה אותי.״
״אתם עושים ממני צחוק?״ שואלת המנהלת. ״באמת, לא מוכנים להגיד לי מה קרה- אילו מן שטויות אלה! שניכם מושעים ליום אחד, והיום- שעתיים ריתוק אחרי הלימודים! מאחת וחצי עד שלוש!״
״לא!״ אני צועקת וקמה על רגליי במהירות. ״לא- בבקשה, המנהלת, רק לא בשלוש…״
״לא אכפת לי!״ קוראת המנהלת ואוספת את חפציה. ״את תרצי את העונש שלך בדיוק כמו זאק שכאן, ואם לא- את עוד תשמעי ממני!״
״יש לי משהו חשוב היום בשתיים וחצי!״ אני קוראת אחריה.
אבל בתשובה היא רק טורקת את הדלת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך