אהבה ממבט ראשון/ פרק תשע-עשרה

בבוקר אני קמה, ומרגישה בנשימתו החמימה של שיין על עורפי. אני מחייכת קלות וקמה מהמיטה, מתמתחת ומסתכלת עליו ישן. עיניו עצומות, וזה מעביר בי תחושה מוזרה- הכחול שבהן חסר לי. אני רואה את השמיכה עולה ויורדת ביחד עם נשימותיו הקצובות.
אני מחליטה לשבת לידו בלי להעיר אותו, כי אני בטוחה שהשעות הבאות היו מייסרות עבורו. מארי הייתה כמו אימא בשבילו. כשבאתי לכאן תמיד ראיתי אותה מכינה אוכל בשבילו, ואיך היא התייחסה אליי בחמימות..
״רוזה?״
אני מסתובבת ורואה את עיניו נפקחות לאט-לאט, ומבחינה כמה הן אדומות. שקיות נוצרו מתחת לעיניו מחוסר שינה. שיערו מבולגן ובגדיו מקומטים. אין צורך לשאול אם הוא ישן טוב.
״אתה רוצה שנכין לעצמנו משהו לאכול?״ אני שואלת בזהירות.
״אני לא רעב, תודה,״ הוא אומר וקם לתנוחת ישיבה. ידו מחליק על כיסוי המיטה הנעים ונוגעת בידי. ״איזה מזל שיש לי אותך,״ הוא מחייך קלות, חיוך חצי שמח-חצי עייף שכזה. ״איך הייתי שורד את כל ה..״ הוא משתתק.
״זה בסדר, שיין,״ אני אומרת. ״אני כאן מתי שתצטרך אותי.״
ואז, אני לא יודעת למה, דמעה זולגת במורד עיני. ״את בוכה, רוזה?״ הוא שאל, ונראה לא פחות מופתע ממני.
״מארי.. היא.. הייתה כל-כך –״ אני פולטת בקול חנוק ועוצרת את הדמעות. את זו שצריכה להיות חזקה עכשיו, לעזור לשיין, אני אומרת לעצמי.
אבל אני לא יכולה. פשוט לא יכולה. כי אני מכירה את התחושה הזו טוב מדי, איך זה לאבד מישהו שאהבת.
ככה בדיוק התנהגתי כשסבתא שלי מתה.
זה היה לפני שנתיים בדיוק. הייתי בת 14, ואני וסבתא ישבנו בבית שלה וסרגנו כובעים. היה לנו כל כך כיף יחד. סבתא ונכדתה.
״רוזה, יקירתי,״ היא אמרה לי. ״אני לא מרגישה טוב. תוכלי להכין לי כוס תה?״
עזבתי את המסרגות והצמר על הספה והלכתי למטבח. בעודי מוזגת חלב באיטיות אל הכוס, שמעתי מן אנקה, נפילה, ומשהו נשבר.
הדבר שנשבר כנראה היה הכוס שבידי, כי רצתי אל הסלון. סבתי שכבה על הרצפה, באיברים רפויים, ועל פניה הייתה נסוכה הבעת הלם. התכופפתי אל חזה ומיששתי את המקום שבו אמור לפעום הלב שלה- אבל לא הרגשתי שום דבר. המסרגות עדיין היו אחוזות בידה, כמו מן חבל הצלה.
צלצלתי לכל מוקד אפשרי– משטרה, אמבולנס, אימא. אפילו לסבא, שהתגרש מסבתא קצת אחרי שאימא שלי נולדה. כולנו הלכנו להלוויה שלה. לא הסכמנו לעשות לה ניתוח שלאחר המוות ולכן אנחנו עדיין לא יודעים מה הסיבה למותה. אימא אמרה לי שוב ושוב שזה לא באשמתי.
אבל אני לא מאמינה לה. עד היום.
ככה אני מרגישה עכשיו, בניסיון לעצור את הדמעות והכאב. שיין מסתכל עליי. אני יודעת שזה מוזר, למה אני בוכה על מארי?
״אנחנו נגלה מי עשה לה את זה. אני מבטיח לך,״ אמר שיין וליטף את פניי בעדינות. על פניו הייתה הבעה שמעולם לא ראיתי אצלו. פנים נסוכות נקמה. זה היה מוזר, להרגיש את ידו המגוננת כשהוא מסתכל עליי ככה.
״שיין, בבקשה, בוא נדבר על משהו אחר,״ התחננתי. ״מארי בבית חולים, מטפלים בה-״
״אבל אני רוצה לדבר על זה!״ הוא אמר, וישר הוריד את ידו מפני. ״את לא מבינה שמארי בסכנת חיים ואנחנו אפילו לא יודעים מה קורה איתה?״
״בסדר, שיין,״ אני אומרת, ״אבל הרופאים אמרו לך, אתה זוכר- שאסור לה לקבל מבקרים ושנדע מה איתה רק אחרי שיגמרו לבדוק אותה?״
״אבל אני לא רוצה לחכות!!״ הוא קרא, לקח כרית מהמיטה שלו וזרק אותה על הקיר. בשלב זה לא הצלחתי לעצור את הדמעות. הן הרטיבו את פניי כמו ממטרה. שיין גם בכה. הוא זרק את עצמו על הכרית השנייה שלו. קולו נשמע מעומעם כשדיבר מתוך הכרית. ״וטומי.. איפה הוא? הוא הוריד אותנו פה ומצאנו אותה מדממ.ת מה אם הוא אחראי לזה?״
״שיין, זה מטורף..״ אני מזדעזעת. ״להאשים את אחיך?״
״אל תגידי לי מה לעשות.״ הוא אומר וחובט באגרופו במיטה. מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה. אני מרחיקה את ידי באיטיות. ״אני הולך לבקר את מארי. בין אם ה׳חברה׳ שלי רוצה ובין אם לא.״
״תקשיב, שיין,״ אני מסבירה לו, בקול שקט מעט. ״אנחנו לא יכולם ללכת לשם. כשמארי תראה אותך היא תיבהל-״
״אני לא רוצה לשמוע אותך!״ הוא צרח, קם מהמיטה ונסוג אל הקיר. ״אל תגידי לי שאני אבהיל את מארי! היא איתי מאז שאני זוכר את עצמי-״
״כי אתה מתנהג כמו פרא אדם!״ עכשיו היה תורי לקום. זעם פעפע בי. אני מנסה להגן על חייה של מישהי שאני מכירה חודשיים בקושי, והוא מסרב להקשיב? אז למה אני פה בדיוק??
״אז לכי.״ הוא הסתובב אליי. הפנים שלו היו חיוורות כעת, ומפחידות. מאוד. ״אני יכול להסתדר עם מארי לבדי.״
״בסדר,״ אני אומרת במורת רוח, יוצאת וטורקת את הדלת. ואז אני רצה הביתה, בוכה כל הדרך, בלי להביט לאחור.

***