אהבה משברים וכל מה שבינהם- פרק 2(: תקראו תקראו תקראו

כאילו מה נראה להם בכלל שהם חושבים על האפשרות הזאת לשלוח אותי לפנימייה !! ועוד בהתחלה הייתי בסדר ותמכת אבל רבאק זה כולה לטפל בילדה בת 15 שכמעט יכולה לדאוג לעצמה!! זה ממש לא פייר אני לא רוצה לגדול בפנימייה ולעזוב את כל החיים שלי, החברות שלי וכל מה שבניתי עד עכשיו יהרס ואני יצטרך לבנות הכל מחדש!! מחדש אתם קולטים?! נרגעתי קצת וחזרתי הביתה נכנסתי ראיתי שאמא במטבח מבשלת ואבא כהרגלו יושן באתי ללכת לחדר שלי ופתאום היא עצרה אותי בצעקה:"לאן את חושבת שאת הולכת גברת צעירה?" צעקה
אני:"לאן שבאלי גברת מבוגרת" התחכמתי איתה והמשכתי בשלי
אמא:"כל עוד א גרה בבית הזה את לא תעשי מה שבאלך שמעת?!"
אני:"מזל שעוד מעט אני לא יהיה בבית הזה" ונכנסתי לחדר שלי
אמא:"אמילי חיזרי הנה!! מידד!" מה נראה להם שכל מה שהם יגידו לי אני יגיד אמן וישתוק?! זהו הם הרסו לי את החיים פשוט הרסו!!! בארוחת הערב ישבתי בשולחן ושיחקתי עם האוכל, לא ממש אכלתי את האוכל ..
אבא:"אוכל זה לא משחק" הסתכל עלי כעוס
אני:"גם החיים שלי" אמרתי והסתכלתי עליו כעוסה
אמא:"בבקשה אל תתחילי עם זה.. עשינו את ההחלטה ולא נשנה אותה"
אני:"גם אני עשיתי החלטה"
אבא:"נשמח לשמוע אותה"
אני:"שאני יגור בפנימייה ולא ירצה לשמוע ממכם בכלל, ואפילו אל תטרחו להביא לי כסף אני יסתדר"
אמא:"את לא מבינה את המצב" צעקה והניחה את המזלג
אני:"גם את לא מבינה מה המצב!"
אמא:"כן מה המצב?"
אני:"המצב הוא כזה שכל השנים האלה לא היה לכם עצבים אלי אז עכשיו שאתם מתגרשים אז בכלל!! והדבר הכי טוב לעשות זה לזרוק אותי לכלבים נכון?!"
אבא:"אנחנו נבוא לבקר אמילי בבקשה בואי נרגע"
אני:"לא יכולה להרגע!"
אמא:"את יכולה!"
אני:"כל החיים שלי חלמתי להיות במשפחה מוצלחת ואוהבת אבל קיבלתי בדיוק ההפך."
אמא:"אל תגידי את זה אנחנו אוהבים אותך" היו דמעות בעינייה
אני:"מתי אני צריכה ללכת לפנימייה?"
אמא:"ש..שבוע הבא.."
אני:"יופי נהדר תודיעו להם שאני יבוא כבר היום"
אבא:"אנחנו נשחרר אתך רק בעוד שבוע!! זה ברור?!"
אני:"זה ברור שאני לא שומעת לך!! אני נוסעת עכשיו ולא שואלת אותך!" קמתי מהשולחן והתחלתי לארוז את המזוודות שלי שסיימתי אמרתי להורים שלי "למרות הכל אני אוהבת אותכם" חייכתי ויצאתי מהבית שמעתי את הבכי של אמא שלי אבל אין מה לעשות צריך להתמודד עם כל משבר בחיים. לקחתי מונית לפנימייה שהייתה מרחק שעה מהבית לקחתי מונית שהגעתי שאלתי ילדים איפה זה החדר של המנהלת ואמרו לי שממש כאן.. נכנסתי לחדר והיא ישבה שם מטופחת ויפה החדר היה מסודר ..
המנהלת:"חיכיתי לך חמודה תתיישבי" חייכה. ישבתי על הכסא המרופד בזמן שהיא מוציאה את התיק שלי וקוראת קצת עלי
אני:"מעניין מה שאת קוראת עלי?" למרות שידעתי שאין לי שום תיק במשטרה
המנהלת:"כן מאוד זה נותן לי להכיר אותך לעומק"
אני:"בואי נקדם את השיחה אני עייפה עם לא אכפת לך"
המנהלת:"כן בוודאי.. אז אמילי מה שלומך"
אני:"בסדר" נאנחתי
המנהלת:"אוקי מהיום בערב את חלק מהפנימייה שלנו, ואל תחשבי שהיא פנימייה רגילה"
אני:"לא חשבתי" הזזתי את העיניים שלי
המנהלת:"אנחנו כאן רוצים לטובת הילד.. "
אני"יופי"
המנהלת:"טוב חמודה החדר שלך הוא חדר 120 בקומה השנייה את לבד בחדר ככה שאין בעיה. יום טוב לך " חייכה. חייכתי בחזרה והתחלתי להתקדם לכיוון החדר כל מי שעבר אותי בעה בי כאילו אני איזה חייזר איזה אחת שכבר קלטתי אותה נותנת עלי פרצוף הסתובבתי אליה ואז נתקלתי במישהו נפלתי על הרצפה "נו מה אתה לא רואה לאן אתה הולך?!" כעסתי ושהרמתי את העיינים שלי הם הסתנוורו…