אהבה מחצי מבט – פרק 1 (שיניתי את השם)

בס"ד

היא טיילה לה בגן הענק, מלא הפרחים,
היא יכלה להריח את הוורידים היפיפים, את הסיגליות החינניות,ושלל הפרחים המרהיב
שהקיף את הגן שהיא כל כך אהבה, הגן היה בשבילה מעין גן עדין פרטי
שהוא רק שלה, היא יכלה להרגיש את הרוח המלטפת עוטפת אותה בחום, ואת האוויר
הצח נכנס אל תוך ראיותיה, היא הרגישה שלווה מיוחדת כזו שמרגישים רק פעם בחיים,
רק שאצלה ההרגשה הזאת עטפה אותה בכל יום, בכל ביקור שלה בגן שהיא כל כך אוהבת.
"אביה, אבי….." קרא קול מרחוק
"אבא שלי ידע שאני פה לבד הוא יהרוג אותי" חשבה לעצמה אביה
היא החלה להתקדם במהירות בעודה בודקת את האדמה עם המקל שלה
מאז שאביה התעוורה באופן טבעי בגיל 4 אביה לא מוכן שהיא תישאר לבד אף לא רגע אחד,
אך אביה לא יכלה עוד, כל חייה מאז שהתעוורה היא הייתה תמיד עם מלווה, פעם זאת האומנת שלה,
פעם אחת המשרתות ולפעמים בפעמים נדירות אביה היה מלווה אותה, אך לא עוד אמרה לעצמה אביה,
בעודה ממהרת להגיע לביתה אך היא בודקת את הקרקע שעליה היא דורכת שוב ושוב פן
תמעד ותיפול, אביה הייתה נערה כבת 15 שאביה היה רופא מנתח בין הטובים בארץ ואף בעולם,
אז עם מקצוע כזה איך זה שהוא לא דיבר עם אחד מחבריו שירפא את ביתו
(בהנחה שהיו לא חברים שהיו רופאי עיניים והיו לו) אתם שואלים,
אז ככה אבא של אביה עשה ככל שביכולתו לגרום לאביה לראות שוב,
אך לאביה הייתה מחלת עיניים נדירה שלא נמצאה לה תרופה בימינו, ולמרות שזאת לא הייתה אשמתו
אבא של אביה הרגיש אשם עם העיוורון של אביה, וכס עצמי על שלא יכל לעזור לה
ולכן הוא החליט לגונן עלייה, שלא יקרה לה כלום, שלא תרגיש כאב או עצב ושלא תרגיש רע
בגלל העיוורון, אך אביה מעולם לא הרגישה רע להפך היא תמיד הרגישה מיוחדת, היא לא שנאה את
העובדה שהיא עיוורת, היא השלימה עם זה וחייה את חייה.

בינתיים בצד העני של העיר…….

"רוץ רן רוץ.." צעק לעברו תומר חברו הטוב ביותר של רן בעודם בורחים מהשוטרים,
רן רץ במהירות רבה, הוא יכל להרגיש את הרוח החזקה חונקת אותו,
"תומר תיזהר.." צעק רן לתומר כשראה את אחד השוטרים מוציא אקדח ומתחיל לירות,
תומר האיץ את מהירותו ועקף את רן הוא פנה לסמטה אחת במהירות מבלי שהשוטרים יבחינו בו והשאיר את רן לבד, רן ידע שעליו לחשוב על משהו מהר לפני שהשוטרים יתפסו אותו או יירו בו,
ואז מרוב לחץ הוא פנה בטעות לדרך ללא מוצא,
"מה אני יעשה?" שאל את עצמו "החלון" לחש בשמחה וטיפס על חלון בינוני יחסית שהיה על הקיר השמאלי של הסמטה לפני שהשוטרים הגיעו, וכמה שניות לאחר מכן הגיעו השוטרים ולא ראו אותו
"איפה הפושע החוצפן הזה?" חשבו לעצמם,
רן נכנס לתוך בית קטן "בית הרוחות" כך קרוא לו בשכונה, מספרים שבבית הזה גרה אצילה צעירה
לאחר שנענשה על ידי אביה על כך שהתאהבה במורה לפסנתר שלה והוא בה, אך אביה לא הסכים לאהבה בניהם והם התחתנו בסתר,כשאביה גילה זאת הוא רצח את המורה לפסנתר ושלח את ביתו
לגור בדירה הזו, אך הנערה לא יכלה לעמוד בגעגוע לאהובה והתאבדה ומאז ועד עכשיו היא רודפת
את הדירה והורגת מכאב את כל מי שנכנס אליה, אך רן לא האמין באגדה הזו ונכנס לבית בלי חשש,
הוא התבונן בחלון השני ויכל לראות משם את הצד העשיר של העיר, בעיר בה גר רן היו שני צדדים,
הצד של העשירים – הצד העשיר והצד של העניים – הצד העני, וכמו שאתם כבר יכולים לנחש
אביה חייה בצד העשיר של העיר ורן חי בצד העני של העיר,
"הוא נכנס לחלון" שמע צעקה שכנראה הגיעה מאחד השוטרים
"לקח להם זמן לגלות" חשב לעצמו והחל לרוץ במהירות רבה כל כך שרן אפילו לא שם לב לאן רץ,
לאחר כמה דקות השוטרים התייאשו מלחפש את רן וחזרו לתחנה,
"איבדתי אותם" אמר לעצמו רן והתבונן בסביבה שבה נמצא, "נשאר לי רק לגלות איפה אני ולחזור
לחור שאני גר בו" אמר וחיוך עלה על פניו.
"אני חייבת להגיע הביתה לפני שאבא שלי יגיע" אמרה לעצמה אביה ודרכה בטעות על ענף שהיה
בדרך והחליקה על הרצפה שהייתה מכוסה בבוץ "איי" אמרה לעצמה בשקט,
"מה אני עושה עכשיו?" חשבה ,
"מה זה היה?" אמר לעצמו רן כששמע את רעש הענף שנשבר והחל ללכת אחורה,
הוא הלך אחורה בלי להסתכל אחורה במשך כמה שניות עד שנתקע במישהי שישבה על הרצפה
ונפל עליה…..

המשך יבוא………