אהבה עם הצרות- פרק 21 חלק ב'

אי אפשר היה לפרש את התגובה שלו למה שסיפרתי לו.. "אני… אני לא יודע…
מאמי זה טמטום שהיא עוד תקועה על זה למרות שעברה כבר שנה… אבל אולי יש סיבה לזה.. אולי את צריכה פשוט ללכת ולדר איתה על זה, ואולי ככה תביני את הסיבה לזה…" אמר.
"איזו סיבה יכולה כבר להיות להתנהגות הזאת??? למה היא לא יכולה פשוט לבוא ולדבר על זה איתנו במקום להתנהג ככה?????!" אמרתי בעצבים
"לא יודע… תעשי מה שאת רוצה, אני לא מתערב יותר.." אמר וסתם… הוא ידע שכנראה זה יגרר לריב אז שעדיף לו פשוט לסתום ולא לדר בקשר לזה…
"לא יודעת אולי אתה צודק, אני לא יודעת, אולי אני אדבר איתה…
אבל לא היום!" אמרתי בכעס ועצבים.. וסתמתי..
"טוב…" אמר ונשמע אדיש…
שתקנו קצת, ואחרי כמה דקות של שקט שמתי מוזיקה…. "קורל, עוד שניה מגיעים לבית של שיר… לעלות להביא את אריאל או שפשוט נעלה שנינו ונישאר שם איתה קצת? נשב ארבעתנו, ואולי תנצלי את ההזדמנות ותדברי עם שיר?" אמר ברוגע…
"לא יודעת, אולי." אמרתי ביובש וסתמתי עד שהגענו…
הגענו והוא החנה… "יאללה את באה איתי או שאת נשארת פה?" אמר וחייך..
"כמה דקות אני אעלה. ביי!" אמרתי והוא הלך…
אולי אני באמת לא פועלת נכון, אולי אני לא צריכה להתעצבן כל כך, סך הכל הוא אמר הכל לטובתי, אבל זה עדיין משגע! החלטתי לעלות למעלה, לא יודעת אם אני אדבר עכשיו עם שיר על זה… אם היא תקרא לי אני אלך, אבל אין סיבה אחרת לזה שאני אלך, הבעיה היא שלה! לא שלי ולא של רום…
נכנסתי אליהם הביתה, והלכתי ישר לאריאל, לקחת אותה אלי… התגעגעתי אליה..
עליתי אל החדר ודניאל ראה אותי.. "מאמי את בסדר? את לא נראית כל כך טוב…" אמר בדאגה..
"חחח כן ברור, ברור… אני מרגישה טוב מאוד!" אמרתי ונישקתי אותו… ונתתי לו חיבוק ארוך, כאילו מפחדת שהוא יברח לי… "אני אוהבת אותך! אתה יודע? אותך ואת אריאל.." אמרתי ולקחתי אותה אל ידיי.
"גם אני אוהב אותך, את שתיכן.." אמר ונתן לי עוד נשיקה.
"מממ ילדים אני מבקש להירגע! כבר בגיל כזה אתם רוצים ללמד אותה איך להתנהג? תרגיעו את ההורמונים…" אמר וצחק..
"חחחחח בוא תראה, קח את אריאל לשנייה" דניאל אמר לרום והוא לקח אותה… "הבעיה איתה שאי אפשר להרגיע כלום… תבין אי אפשר לעמוד בפניה.." אמר ותפס אותי, השכיב אותי על המיטה, עלה עלי והתחיל לנשק אותי…
"ואחרי שעשית את זה אתה יכול להירגע עכשיו??!" אני אמרתי, "מאמי תרגיע את ההורמונים! רום צודק זה לא לעניין.." אמרתי וקמתי.. הוצאתי לו לשון ונתתי לו עוד נשיקה קטנה..
נשארנו לשבת עוד שעה וחצי אצל שיר בבית, ואז אני דניאל ורום פרשנו הביתה…
בדרך הביתה הרגשתי חולשה כזאת… לא יודעת איך להסביר את זה,היה לי מאוד מאוד קר, ולא ממש הצלחתי לתפקד, היו לי צמרמורות, וסחרחורות, וכאב לי העורף, לא יודעת….
הגענו הביתה, ועליתי ישר למיטה… "מאמי את בטוחה שאת בסדר?? את לא נראית טוב…. את מרגישה טוב?" שאל בדאגה.. אני יודעת שכל פעם שאני לא מרגישה טוב זה מלחיץ אותו… לא רציתי להלחיץ אותו אז פשוט שיקרתי…
"בטח מאמי אני מרגישה בסדר גמור.. אני פשוט עייפה מאוד…
אני אלך להתקלח, ואז נלך לישון, 10 דקות אני באה… טוב מאמי" אמרתי והלכתי להתקלח…
הורדתי את הבגדים ונכנסתי להתקלח, הייתה לי סחרחורת אז ישבתי והתקלחתי, לא יכולתי לעמוד כל כך הרבה… שגמרתי להתקלח וקמתי, וקיבלתי סחרחורת, אז גם התלבשתי בישיבה, וישר שהיא נגמרה הלכתי לכיוון המיטה.. עדיין הייתי קפואה אז ישר נכנסתי מתחת לשמיכה וכמעט נרדמתי..
"בואי אלי בובה, את רוצה ללכת לישון?" אמר וחייך..
"כן מאמי, אני חייבת לישון, אתה יכול לחבק אותי?" אמרתי והתקרבתי אליו…
הוא חיבק אותי וישר עזב אותי… נגע לי במצח "קורל את חמה מאוד… יכול להיות שיש לך חום?" אמר בדאגה…
"חחח מה פתאום, השנייה התקלחתי במים רותחים יכול להיות שבגלל זה… אבל אני בסדר גמור." שיקרתי שוב.. לא נוח לי עם זה שאני משקרת..
"מממ טוב…" אמר ורצה לתת לי נשיקה אבל כבר הסתובבתי אז הוא רק נתן לי נשיקה בלחי, ונרדמנו…
________________________________________________________________

"מאמי, קומי! כבר שמונה וחצי צריך ללכת עוד מעט לבית ספר, קומי להתארגן…" אמר ונתן לי נשיקה.. אבל לא יכולתי לקום, הייתי כל כך עייפה, לא הרגשתי כל כך טוב, רציתי להישאר בבית, לא רציתי ללכת לבית ספר..
"מאמי לך, אני אגיע יותר מאוחר, אני אקום עוד מעט, לך בינתיים אתה לבית ספר.
אני אגיע לשעה השלישית, אני אגע במונית…" חייכתי ועצמתי עיניים.
"את בטוחה יפה? לחכות לך עד שתתארגני או משהו? חבל שסתם תאחרי בשעתיים." אמר וחייך.
"כן, כן אני בטוחה!" אמרתי והמשכתי לעצום עיניים.
"טוב יפה תמשיכי לישון…" אמר ונתן לי נשיקה והתחיל להתארגן…
שלחתי בינתיים לבייביסיטר הודעה שאני נשארת בבית היום, אז אני אשאר עם אריאל, והיא לא צריכה לבוא.. "לילה טוב יפה שלי, אני אגיע יותר מאוחר" אמרתי ונרדמתי…
________________________________________________________________

נקודת מבט של דניאל:
ידעתי שמשהו עובר עליה, לא רציתי לעזוב אותה לבד, למרות שאמרה שתבוא יותר מאוחר, אבל אולי זה נכון והיא פשוט הייתה עייפה, בכל זאת היא כל לילה קמה אל אריאל, יכול להיות שאני סתם דואג לה…
הגעתי לבית ספר והתקדמתי לכיוון הכיתה, ואז היא עצרה אותי "היי דניאל.. יש מצב לשיחה? בהפסקה או אולי עכשיו?" ספיר שאלה אותי, לא ידעתי מאיפה הצרה הזאת נפלה עלי עכשיו…
"לא יודע…. נראה" אמרתי והחלטתי להתקדם.
"דניאל נו בבקשה, בוא נסגור את הסיפור הזה וזהו?בוא נדבר כמה דקות וזהו…" הייתי חייב להסכים לא היה לי נעים "טוב, בואי עכשיו, נלך לשבת במחששה לדבר עכשיו.. ואחרי זה זהו!" אמרתי..
"תודה!" אמרה והתחלנו להתקדם.. חשבתי שכבר נאמר הכל… לא ידעתי מה היא עוד רוצה להגיד לי…
"תקשיב אני מצטערת, אני יודעת שאני לא הייתי בסדר בזמן האחרון… אבל בבקשה תקשיב לי, אני אוהבת אותך, אני רוצה להיות איתך אפילו לא לתמיד, פעם אחת ואחרונה, תבין אני מתגעגעת אליך!" אמרה ולפני שהספקתי להגיד משהו היא פשוט תפסה אותי ונישקה אותי… הייתי המום, לא ידעתי מה אני עושה, למה גם אני מנשק אותה… אחרי דקה קלטתי, אני פשוט מטומטם, "מה את חושבת שאת עושה????! את מטומטמת? מה את לא קולטת בזה שאני אוהב את קורל, אני לא אוהב אף אחת חוץ ממנה, היא עשתה אותי מאושר והיא עדיין עושה אותי ככה. מה שקרה פה עכשיו היה טעות, הנשיקה הזאת עכשיו, הייתה שטות, ואני כל כך מצטער על זה… לא בגללך אלא בגלל זה שאני איכשהו בגדתי בה…" אמרתי וקמתי… היא פשוט קמה והחזיקה את ידי, "מה עכשיו???! ספיר הכל כבר נאמר, מה את לא קולטת בקשר לזה… בואי נגיד שזאת הייתה נשיקה אחרונה שתסגור את כל מה שהיה בינינו…
"הנשיקה העלובה הזאת לא הדבר שיסגור את מה שהיה בינינו, שנינו יודעים שאני אוהבת אותך ושאתה גם מרגיש אלי משהו! עובדה כי אם לא הרגשת משהו, לא היינו שוכבים בטיול, לא היית גורם לקורל לסלוח לי, לא היית מתקרב אלי כל החודש הזה שהתרחקת מחברה שלך, והיינו כמה פעמים כל כך קרובים אחד לפנים של השני עד כדי נשיקה, ובבית שלך שהתנשקנו אז קורל נכנסה למרות שצעקת עלי שבחיים אני לא אעז לעשות את זה! אני יודעת שזה לא היה סתם" היא אמרה והתחילה לבכות "דניאל הנשיקה הזאת שהייתה פה עכשיו, נכון אני נישקתי אותך, אבל אתה גם הגבת ונישקת אותי, זאת אומרת שלא הכרחתי אותך! ואתה גם רצית את זה..
מה שאומר שאם אתה לא רוצה שאני אספר את זה לקורל אתה תצטרך להעביר איתי לילה אחרון, בשביל לסגור את כל הסיפור בינינו, ואז אני נשבעת אני לא אציק לך יותר, ולא אספר על זה לאף אחד, במיוחד לא לקורל…" אמרה וחיכתה לתשובה… אני לא ידעתי מה לעשות, כל כך פחדתי שהיא צספר לה ואז היא לא תסלח לי יותר, אני כל כך לא רוצה שהיא תסבול, זה לא מגיע לה, ובמיוחד עכשיו, שהכל בסדר בינינו, אנחנו כל כך אוהבים אחד את השני, אנחנו מאורסים ויש לנו את אריאל… אני לא רוצה להרוס את זה! ואני לא יודע אם היא לא משקרת בנוגע למה שיקרה אחרי שנבלה יחד את הלילה, ואם היא תספר לה על זה???! "ספיר אני לא יודע, אני צריך לחשוב על זה, תני לי את השיעור הזה לחשוב…" אמרתי וחייכתי חיוך צבוע.
"בסדר, אבל רק לבינתיים…" תפסה את פני והדביקה לי נשיקה ארוכה, דחפתי אותה ממני והלכתי והיא צעקה "תזכור יש לך 4 שעות עד שאני מסיימת את היום שלי, ואם לא תחליט עד אז אני אגיד לקורל…" אמרה ופשוט הלכתי, פחדתי שהיא באמת תגיד לה את זה…
כבר עברה שעה, הגיעה השעה שבה קורל צריכה להגיע לבית ספר, אבל איפה היא???
בסוף השעה הזאת שיר באה אלי " דניאל איפה קורל??? למה היא לא באה לבית ספר?!" שיר שאלה..
"תרגעי היא אמורה להגיע כל רגע, היא הייתה עייפה אז נשארה לישון עוד שעה.." אמרתי, אבל באמת היה לי מוזר שהיא עדיין לא הגיעה..
"חכי אני אתקשר אליה לראות איפה היא עכשיו…" אמרתי והתקשרתי אבל היא לא ענתה…
"היא לא עונה, אני אלך הביתה רגע לראות מה איתה…" אמרתי ולקחתי את התיק והמפתח של האוטו ונסעתי…
הגעתי הביתה וראיתי שהיא עדיין ישנה.. היא הייתה חיוורת, ראיתי שמשהו עובר עליה..
"מאמי, אהובה קטנה, את רותחת, בואי תתקלחי, אני אעזור לך…" שלחתי לספיר הודעה, שהלכתי הביתה כי קורל קודחת מחום, ומחר אני אחזיר לה תשובה על זה, ואני מתחנן ולא תגיד לה כלום על זה.. היא שלחה לי שהיא מסכימה אבל רק עד שירד לי החום, ושאני ארגיש טוב ואחרי זה אם אני לא אביא לה תשובה היא תספר לה… שנאתי את עצמי כל כך אבל קורל הייתה לי יותר מידי חשובה, הייתי חייב לעזור לה…
הקמתי אותה, ועזרתי לה ללכת לכיוון האמבטיה, "בואי אני אעזור לך להוריד את הבגדים ותתקלחי." אמרתי והורדתי לה את החולצה והחזייה, ואז אריאל התחילה לבכות, עזבתי את קורל לשנייה אחת והלכתי להרגיע את אריאל, ולהתקשר לשיר… ההורים שלי היו בעבודה אז לא יכולתי לבקש מהם שיחזרו בשביל לעזור לי, לא היה לי נעים… היא אמרה שהיא באה, ואז קורל קראה לי…
"דניאל.. אני… יש לי סחרחורת," אמרה, והתחילה להתנדנד ורצתי אליה, ועזבתי את אריאל במיטתה.
תפסתי את קורל בדיוק שהיא נפלה..
נבהלתי, התחלתי לשפוך עליה מים בלי להפסיק ולא עזבתי אותה אבל היא לה התעוררה. שיר ורום פתאום נכנסו במהירות.. "שיר דחוף! תעזרי לי!" צעקתי לה, אבל לא יכולתי לתת לרום גם להיכנס, היא לא לבושה!
"מה קרה???" רום שאל בלחץ, ולא יכולנו לענות "מאמי, תישאר עם אריאל, הכל בסדר… שנייה אנחנו נצא" שיר צעקה לו והוא הלך אליה..
היא הרימה לה את הרגליים, ואני שפכתי עליה מים "מה קרה לה פתאום?" שאלה בלחץ..
"שיר אני נשבע לך שאני לא יודע, היא אתמול בלילה נכנסה לאמבטיה ויצאה מאוד חמה, חיבקתי אותה והרגשתי את החום, והיא שכנעה אותי שזה בגלל שהיא התקלחה במים רותחים, ואז היא נרדמה. בבוקר לא הייתה לה אנרגיה והיא אמרה שהיא תגיע לבית ספר יותר מאוחר כי היא עייפה, וחשבתי שזה בגלל שהיא קמה בלילות כל הזמן לאריאל. לא חשבתי על זה.." התחלתי ואז היא התעוררה… " אני כל כך מצטער על זה, אני עזבתי אותך כי שמעתי את אריאל בוכה, תסלחי לי" אמרתי והבאתי לה חולצה גדולה שלי שתלבש, והוצאתי אותה לבחוץ..
"אני בסדר… אני מרגישה טוב! מה עובר על כולכם??! אתם לא רואים שאני בסדר…" היא אמרה ונעמדה לבד בשביל להוכיח ולא הצליחה לעמוד היא התנדנדה,
"את לא בסדר!" אמרתי בעצבים…
הלכתי להביא לה כדור ומים, וירד לה טיפה החום…
"צריך לקחת אותה לרופא נכון?" שאלתי את שיר.
"אני חושבת שכן, בוא ניתן לה לישון קצת, אם עד 8 זה לא ירגע, ניקח אותה לרופא, אני ואתה… בסדר?" אמרה וחייכה. הנהנתי…
"בינתיים לכו לבית ספר, אני אסתדר פה, לכו תגידו שאני לא הרגשתי טוב, או משהו… אבל אל תפסידו יום שלם בלי סיבה." אמרתי.. והם הנהנו, נתנו לה נשיקה והלכו…
"מאמי, את יודעת לא משנה מה יקרה, תמיד אני אוהב אותך, ואני כל כך מצטער.. אני לא התכוונתי לעשות את מה שעשיתי.." אמרתי חשבתי שהיא ישנה.. אבל אז היא ניסתה להתרומם טיפה… "אל תזוזי, תישארי לשכב…" חייכתי.
"אל תיתמם עכשיו!! על מה אתה מצטער? מה עשית?" אמרה בכוחות המעטים שהיו לה…
"אני… זה לא משנה עכשיו, העיקר זה שאת תרגישי טוב… הכל יהיה בסדר, אני נשבע לך!!" אמרתי ונתתי לה נשיקה. למה אני דפוק??? איך אמרתי לה את זה..
היא לא ענתה רק חייכה ונרדמה..
________________________________________________________________

ערב-
התעוררתי בערב, לבד, קורל לא הייתה לידי, לא הבנתי איפה היא??? למה היא לא ישנה במיטה.. קמתי והתחלתי לחפש אותה… היא ישנה בחוץ, בחצר על המיטת שיזוף, הרגשתי אותה וירד לה החום… "מאמי? איך את מרגישה?" אמרתי לה ונתתי לה נשיקה על המצח…
"לך ממני! דניאל תעזוב אותי לבד ולך אל ספיר!!! אני לא מאמינה שלא סיפרת לי דבר כזה…" אמרה וירדו לה דמעות..
"אני כל כך מצטער, היא באה אלי, התחננה שאני אבוא לדר איתה בצד, שהלכתי היא אמרה כמה שהיא אוהבת אותי ונישקה אותי… נכון שנישקתי אותה טיפה, אבל ישר העפתי אותה ממני ואמרתי לה כמה אני אוהב אותך וכמהשאת חשובה לי ואני לא רוצה לפגוע בך…" אמרתי והיא נראתה המומה…
"מה????!!! אני בסך הכל הייתי בעצבים מזה שהלכת לדבר איתה לבד, אבל כנראה שהייתה לזה סיבה…" אמרה וקמה… היא לקחה את אריאל והלכה, אין לי מושג לאיפה…
התקשרתי לשיר אחרי שעה
"שיר קורל אצלך?" אמרתי מקווה שכן שהיא אצלה…
"לא, לא דיברנו בכלל היום" אמרה "למה?"
"סתם.. היא הלכה ושחכה את הטלפון ואני לא יודע איך להשיג אותה, ובטח שלא עכשיו במצב שלה, אני דואג לה.." אמרתי וניתקתי….
אחרי שעתיים שהיא לא חזרה הביתה, פתאום נרדמתי…
בבוקר, התעוררתי, היא עדיין לא חזרה, היא לקחה איתה את אריאל והלכה, אין לי מושג לאן…
ניסיתי כל כך הרבה פעמים להתקשר, לא עלה בדעתי לאיפה היא הולכת…
בפעם המאה שהתקשרתי היא ענתה..
"הלו?" ענתה בקרירות ועצבים..
"קורל! איפה את? איפה אריאל??? את יודעת כמה אני דאגתי לך????? בואי הביתה" אמרתי בדאגה..
"דניאל תעזוב אותי…. זה יותר מידי בשבילי עכשיו… אני לא יכולה לסבול את זה יותר…
אני צריכה פסק זמן" אמרה ולפני שהספקתי להגיב היא ניתקה..
אני לא מאמין שעשיתי כזאת שטות, למה אני חייב לעשות כאלו שטויות??? להרוס את חיי? אני כל כך אוהב אותה, אני לא רוצה להרוס את זה… אבל אם זה מה שהיא רוצה, אני אצטרך לתת לה קצת ספייס, שתעשה חושבים ותחזור אלי כמה שיותר מהר…
הגעתי לבית ספר וראיתי אותה, היא הייתה עם עיניים אדומות, התחלתי להתקדם לכיוונה, אבל כשראתה אותי היא חזרה על צעדיה והלכה לכיוון השני. לא האמנתי שזה אמיתי, שכנראה שזהו…

"