אהבה עם הצרות 2- פרק 7

קמתי מזיע, הכל היה חלום, לא הנתי מה הולך סביבי, למה לא הכל יכול להישאר בגדר חלום, חלום יפהפה, מושלם, שבו קורל הייתה בהריון נוסף, היא יצאה מהתאונה הזאת בשלום…
אבל לא, התאונה הייתה, והיא עדיין לא יצאה מזה…
"מה קורה איתה??" שאלתי שאני רואה אותם בוכים "מה קרה???"
"הם לא יודעים אם היא תצא מזה בשלום… המצב שלה קשה מאוד!" הם אמרו והמשיכו לבכות..
"אני לא מאמין!" אמרתי ורצתי אל הרופא, התחננתי שיכניס אותי אליה, למרות שהיא במחלקת טיפול נמרץ והשניה יצאה מעוד ניתוח… "בבקשה, אני מתחנן!!" ולבסוף הוא הסכים
נכנסתי אל החדר, כולו לבן, הקירות, הוילונות, הסדינים, והפיג'מה, רק היא הייתה שונה, הייתה בצבע כחול… היה לי קשה לראות אותה ככה, לא מזיזה את עצמה, בלי חיוך רק ישנה, ראש פתוח ותפרים, שבר ברגל ומכות יבשות וכחולות על כל הגוף… החזקתי אותה קרוב אלי ובכיתי
"אני מתחנן אני לא רוצה לאבד אותך!! בבקשה תקומי!"
אבל היא לא קמה, היא לא זזה ממקומה, אבל הדופק שלה, היה חלש מאוד, וכולה צינורות.
ישבתי לידה והתפפלתי שהיא תחלים, תפתח את עינייה ותחייך אלי.
אבל לא קרה כלום… היא נשארה באותו המצב.
____________________________________________________________________

נקודת מבט של קורל:
מה זה איפה אני??? "סליחה, סליחה? אתה יודע איפה אני???!" והוא הסתובב אלי.. "מי אתה?"
"אני גבריאל, אני המדריך שלך… את בנתיים בקומה, את כבר כמה שעות ככה, את מתנדנדת בין החיים למוות… ועכשיו הגעת לנקודת מוצא, יש לך שתי אפשרויות, את יכולה להיאבק על חייך ולהחליט שאת רוצה לחיות, או שפשוט להרפות…"
ראיתי את כל חיי לפניי, כמו במנהרה, הרגעים הקשים והשמחים, הכואבים והקלים והמשחררים… לא רציתי לעזוב את זה, את אריאל, דניאל, הוריי, חבריי… לא יכולתי לשחרר..
"אני לא עוזבת את זה, אני רוצה להמשיך את חיי אני לא יכולה להרפות, מה אני צריכה לעשות.."
"רק דבר אחד, תסבירי לי, למה את כל כך אוהבת את החיים, למה את אוהבת את המשפחה החדשה שלך?"
"אני… החיים שלי היו קשים, נכון ניסיתי להתאבד, אבל מצאתי את נקודת האור של חיי, מצאתי את דניאל, את אהבת חיי, ואני רוצה אותו לידייי כל הזמן… הוא המקור של האושר שלי, של האהבה שלי, בלעדיו אני כלום, אני אפס… אני לא יוכלה לאבד אותו… אני אוהבת אותו מאוד, כמו שלא אהבתי מישהו בחיי, והוא העניק לי את הדבר הכי יקר לי בחיים את אריאל, הילדה המושלמת שלי ושלו, הם האושר שלי, אני לא יודעת איפה הייתי בלעדיהם!" פתאום שמעתי 'בייייייייייייייייפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ' אחד ארוך… הבנתי שאני כבר, במצב של הילחמות על החיים… אני חייבת להציל את עצמי… אני לא יכולה לעזב את החיים שלי..
"דניאל הוא אהבת החיים שלי, הוא האדם של החיים שלי ואני לא יכולה בלעדיו, אני לא אעזוב אותו בחיים, אני לא אשנה אותו, ואוהב אותו תמיד כמו שהוא! אני נשעת…"
"תנו לי 120 וואט… התרחקו 1,2,3 קלירר!!! עוד הפעם זה לא הצליח, 3,2,1 קליררר!!!
קורל אני מתחנןןן תצילי את עצמך… תנשמי! אני לא יכול לאבד אותך!!!"
"בבקשה אני מתחננת אני לא יכולה לאבד את החיים האלו, אני מאושרת פעם ראשונה משהייתי תמיד, אושר שמחה, נכון יש גם רגעים עצובים… אבל בבקשה תחזיר אותי לחיים…" אמרתי ונלחמתי על חיי עד הנשימה האחרונה, עד הדפיקה האחרונה..
"היא ניצלה! הדופק שלה עלה, 60,70… היא חייה!!!"
"תודה גבריאל, תודה על הכל!"
"אל תשכחי את כל מה שעבר עלייך, אל תשכחי למה את צריכה את החיים האלו ומה את אוהבת אותם, לה את אוהבת את דניאל ואריאל ומה הם בשבילך, אל תעזבי אותם, תיאחזי בחיים שלך, כי הם היחידים שמשאירים אותך כמו שאת… בחיים!"
_________________________________________________________________

נקודת מבט של דניאל:
ישבתי ליד קורל, החזקתי את ידה, והתפללתי, התפללתי שהיא תינצל, והיא תקום, ותחייך אלי… ותגיד לי כמה שהיא אוהבת אותי, ואני אגיד לה שאני מצטער ושאני אוהב אותה!
פתאום היא התחילה לפרקס, נבהלתי, לא ידעתי מה הולך פה… הדופק שלה יורד ויורד ויורד… רצתי לקרוא לרופאים… שבאו במהירות עם עגלת החייאה.
"תנו לי 120 וואט…
התרחקו 1,2,3 קליר!" אבל זה לא הצליח, ופתאום נשמע הביייייייייפפפ המלחיץ, שממנו כל כך פחדתי..
"קורל בבקשה, אל תעשי לי את זה, בבקשה, תתעוררי. תחלימי… אני מתחנן שתילחמי על החיים שלך אל תוותרי!" בכיתי לא יכלתי לזוז קפאתי במקומי..
"עוד הפעם 1,2,3 קליר!"
"תנשמי קורל אני מתחנן תצילי את עצמך, אני זקוק לך!! אל תלכי לי!" ופתאום נשמע הקול שייחלתי לו,
"הצלנו אותה, הדופק שלה עולה 60,70… היא ניצלה!" אמרו ואני שמחתי, התחלתי לחייך צחוק מאושר, חיבקתי את הרופאים והודיתי לכולם… כל כך שמחתי! לא יכולתי לאבד אותה בחיים!
העבירו אותה שוב אל חדרה, ואני ישבתי איתה, לא עזבתי אותה, פחדתי ממה שיכול לקרות.
"אני אוהב אותך, פחדתי, פחדתי שאני לא אוכל להגיד לך את זה שוב… שאני לא אוכל לנשק לחבק אותך יותר!" אמרתי לה אבל דיברתי לעצמי… לא היה קול ולא עונה… היא עדיין לא ערה, היא עדיין ישנה.. היא עדיין במצב קשה, ואני עדיין מתחנן שהכל יהיה בסדר, שהיא תחייה ושהכל יהיה בסדר!
נישקתי אותה, והנתי את ראשי לידה, ועצמתי את עיניי….
פחדתי להירדם, שלא יקרה לה משהו כשאישן… אבל לא החזקתי את עיניי.
נרדמתי, ובבוקר קמתי כשמישהו נוגע בשיערי ומלטף את פניי… פתחתי את עיניי הרמתי את ראשי.. היא פתחה את עינייה, עם חיוך קטנטן, בכוחותיה היחידים והמעטים שיש לה… חיוכה היה סובל, ראו שכאב לה, כאב לה כל כך… חיבקתי אותה אלי, ונישקתי אותה..
"את לא יודעת כמה דאגתי לך, כמה אני פחדתי לאבד אותך, כמה אני פחדתי שלא אוכל להגיד לך עוד פעם אחת שאני אוהב אותך, שאני לא אוכל לנשק ולחבק אותך, ולא להיות איתך ועם אריאל, מאושרים… אני אוהב אותך! אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!!!" צעקתי והיא צחקקה, צחוק חלש, והיא לחשה גם אני… נישארתי איתה עוד כמה דקות, לא עזבתי את שפתיה את גופה, לא שחררתי אותה, עד שאמרה שהיא עייפה, ונרדמה..
נירדמתי לידה עם חיוך..