אהבה עם הצרות2- פרק 5

"תגידי לי איך אני אעביר 4 לילות שלמים בלעדייך בבית? לבד?" אמרתי ועשיתי פרצוף עצוב..
"אתה מוזמן לבוא לישון איתי פה… אבל הבעיה שאחרי זה אריאל תישאר לבד, ואתה יודע איך היא תגיב… נכון?" ונשמע צחוקה המתגלגל..
"טוב צודקת… אני אפתיע אותך השבוע… נעשה פה מסיבת פיג'מות, וואי וצריך להודיע לשיר וניר שאנחנו לא נפגוש אותם היום…" ונישקתי אותה..
"טוב, טוב, יאללה בייבי לך לישון, הגיע הזמן אתה פה איתי כבר יותר מ5 שעות… לך כבר הביתה, לאריאל… אני מרגישה כבר טיפה יותר טוב.. אני יכולה להישאר לילה לבד.." אמרה וחייכה אלי עוד חיוך ממיס…
"את באמת שלא יודעת כמה אני אוהב אותך!!!" צעקתי נישקתי אותה נשיקה אחרונה ויצאתי משמה..
ואז הרופא נכנס… לדבר איתה.. לא יכולתי להיכנס, הוא לא נתן לי, הוא אמר שהוא צריך לדבר איתה ביחידות… אבל לא יכולתי פשוט ללכת, הייתי חייב להישאר שמה..
"שלום, קורל..
הגיעו התוצאות של הבדיקות… הכל בסדר, תישארי פה להשגחה של מספר ימים… ואז תהיי משוחררת הביתה..
העובר שלך, אני רוצה לעשות בדיקה נוספת… לפי האולטרסאונד, העובר לא שרד, אבל לפי הבדיקות דם הוא כן..
אני צריך לדעת שהכל תקין אם זה בסדר מבחינתך.."לא שמעתי כלום, הייתי חייב להיכנס לשמה… הייתי חייב להיות שמה איתה לכל צרה שתבוא.
"דוקטור, אני מצטער אבל אני בעלה… אני אשאר איתה עד הסוף…" נכנסתי והחזקתי בידה..
"אתה צודק, אני מצטער שלא נתתי לך להיכנס, אבל בדרך כלל בשעות כאלו שאחרי שעות הביקורים אסור להכניס מבקרים לבדיקות האלו. אבל בסדר. שב בצד ואל תפריע!" אמר ועשיתי זאת.
"אני מצטערת שלא סיפרתי לך על זה עד עכשיו, רציתי לספר לך על זה בצורה מיוחדת!" אמרה ונתתי לה נשיקה.
"הכל בסדר, בובה שלי… אל תדאגי בקשר לכלום.." חייכתי אליה והיא הנהנה..
אחרי כמה דקות של חיפושים עם המכשיר, נשמעה פעימה קטנטנה, ונפסקה… ואחרי 3 שניות נשמעה עוד פעימה… הפעימות היו חלשות אבל הן עדיין היו קיימות..
"מזל טוב… יש לכם תינוק חדש שיוולד בן 10 שבועות. בקרוב מאוד יהיה לכם ילד/ה.." אמר וחייך… "אני מצטער על הבלבול שהיה מקודם…" ויצא.
כל כך שמחתי פשוט נישקתי אותה… וחיבקתי אותה ולא עזבתי אותה! "תודה!" אמרה לי.. "תודה על שלא עזבת אותי לבד.. ברגעים שהכי הייתי צריכה אותך!" אמרה וחייכתי אליה..
"אני תמיד אהיה פה בשבילך בטוב וברע… עד שהמוות יפריד בינינו, ונקווה שזה לא יקרה" אמרתי והיא צחקה.. אחרי 5 דקות הלכתי, היא נרדמה, ואני הייתי צריך ללכת לאריאל… לקחת אותה לישון בבית שלנו.
קמתי בבוקר, והלכתי להעיר את אריאל… "אבא? איפה אמא? למה היא לא חזרה עדיין?" אמרה ולא ידעתי מה לעשות…
"אמא תחזור עוד כמה ימים הביתה, אני אקח אותך אליה לבקר אותה.. בסדר? אחרי הגן.." אמרתי והיא הנהנה…
"למה עוד כמה ימים? מה קרה לה?" היא שאלה.. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי!!
"כלום לא קרה לה… היא טיפה לא הרגישה טוב.." אמרתי והיא הנהנה. "את תציירי לאמא ציור יפה?"
"כןכןכן!!!!!!!!!" היא צעקה והלבשתי אותה ולקחתי אותה אל הגן ומשמה נסעתי אל הבית חולים…
נכנסתי אל חדרה של קורל וראיתי אותה בוכה…
"מה קרה לך???!"
"כואב לי דניאל! כואב לי הכל!!!" והיא לא הפסיקה לבכות..
"איך זה קרה פתאום??? אתמול היית בסדר גמור וגם שדיברתי איתך בטלפון, שעוד הייתי בבית היית בסדר.."
"כאב לי ככה כל הלילה! אבל עכשיו זה קיצוני… כואב לי כל הגוף!!"
"אז למה לא אמרת לי???! למה לא אמרת לרופא?"
"אני לא רציתי פחדתי שיגידו לי שמשהו לא בסדר!" אמרה ובכתה עוד יותר..
"דיי קטנה הכל בסדר, אני מבטיח לך.. אני הולך לקרוא לרופא, ותראי שהכל יהיה בסדר!" אמרתי וקיוויתי שזה באמת יהיה ככה.
הרופא לקח אותה לצילומים ואחרי שעה וחצי הוא חזר… "קיבלתי עכשיו את התשובות… יש לך שבר חמור ברגל, הוא זה שגרם לך לכל הכאבים.. אני לא יודע למה לא גילינו את זה עד עכשיו, אני אקח אותך עכשיו ואטפל בך!" הוא לקח אותה איתו, ואני דאגתי…. לא יודע למה…
עברו 10 דקות,
רבע שעה,
עשרים דקות ורק אז היא חזרה….
מורדמת, ולא הבנתי למה..
סך הכל שמו לה גבס על הרגל… "אתה יכול להסביר לי למה היא עכשיו גם מורדמת???? סך הכל גבס…. למה להרדים אותה,!" התעצבנתי
"אני יודע, אבל הכל כאב לה כל כך… הרדמתי אותה בשביל שהיא לא תסבול בזמן שאני מגבס אותה…. אתה לא צריך לכעוס!" צעק עלי חזרה מתוך צורך לגונן על עצמו. "היא תתעורר עוד חצי שעה עד שעה…" הסתובב והלך.
הלכתי לשבת על ידה, עד שראיתי שהגיעה השעה להוציא את אריאל מהגן, והבטחתי לה להביא אותה לפה… שמתי לידה פתק שכתוב בו 'אהבה שלי, למקרה שהתעוררת כבר, הלכתי להביא מישהי שרוצה לבקר אותך… אוהב אותך 3>' וורד ליד.
הלכתי להביא את אריאל, והיא רצה אלי לחיבוק "אבא אבא אבא!!! תראה, ציירתי לאמא ציור… " והיא הרימה את הציור בשביל להראות לי שהיא עוד על ידיי. "הוא מושלם! ואמא מאוד תאהב אותו! אל תדאגי בקשר לזה! את רעבה?" שאלתי אותה… רציתי לגרור את הזמן עד שקורל תקום… פחדתי מאיך שאריאל תגיב שתראה אותה, עם הגבס על כל הרגל.
"אני רעבה…" אמרה אז חייכתי.. "בואי קטנה, נלך לאכול…" אמרתי ולקחתי אותה איתי למינימרקט, לעשות קניות ולהכין בבית לאכול..
אחרי האוכל, ישר הלכנו אל הבית חולים… אריאל נכנסה עם חיוך לחדר, ואיך שראתה את קורל ירד לה החיוך… היא פחדה להיכנס לחבק אותה.. "אמא?"
"אריאלי קטנטנה! בואי אלי!" היא ניגשה אל קורל לחיבוק… וקורל קימטה את פניה אות כאב…
"אריאל מה את אומרת שאני אעלה אותך על המיטה של אמא, את רוצה?" אמרתי והיא חייכה והנהנה ישר…
"אמא תראי!" היא הושיטה לה את הציור וקורל ישר חייכה..
"וואו הציור הזה מהמם!" אמרה וראיתי שנעלם לה הכאב מהעיניים עשיתי טוב שהבאתי את אריאל לפה עכשיו.
"מתי את תחזרי הביתה? אני מתגעגעת אלייך!" שאלה את קורל וקורל לא ידעה מה לענות..
"בקרוב קטנה שלי בקרוב.. מה את אומרת, רוצה שוקולד קטן?" אמרה וחייכה אליה..
"כןכןכן אני רוצה!" אמרה אריאל ולקחה את כל השוקולד..
"חחחח שמנמנות שלי!" אמרתי וחיבקתי את שתיהן.. ליטפתי את בטנה של קורל, והיא חייכה אלי ואני חייכתי אליה חזרה..
"אני אוהב אותך!" אמרתי וליטפתי אותה.. והיא עשתה עם שפתיה גם אני…
אחרי כמה זמן שנשארנו שמה, אריאל נרדמה על ידיה של קורל, ואני על הכיסא לידה, בעוד קורל מלטפת את לחיי "אני החולה, ואני זאת שדואגת לילד הזה!" אמרה וצחקקה לעצמה.
אחרי 5 דקות קמתי, וישבתי איתה..
"אז מה את אומרת, מתי נספר לה שיהיה לה אח או אחות?"
"ממממ אני לא יודעת, נראה לי עדיף שנחכה עד שאני אצא מפה… אתה לא חושב?
אחחחח…" אמרה קורל ועצמה את עינייה מכאב… נבהלתי וישר קפצתי עליה, לראות שהכל בסדר.
והיא פשוט תפסה אותי ונישקה אותי.
"את לא שפויה! עוד שניה קיבלתי התקף לב בגללך!!!" אמרתי לה ונישקתי אותה שוב.
קורל השתחררה אחרי שבוע וחצי, והבטן לא בלטה עדיין… כמו שהיה לה עם אריאל, הבטן שלה אף פעם לא בולטת, רק בחודש האחרון וגם זה בקטנה…
"אריאלי, אני ואבא רוצים לספר לך משהו, את יכולה לבוא?"
אחרי שניה היא נכנסה עם סיסי בידה, היא לא עוזבת אותה אף פעם…
"מה היית אומרת אם היה לך אח או אחות קטנה בבית?"
"אני רוצה רוצה רוצה, אני רוצה אחות!! כמו שיש לירדן בבית!!!" אמרה וצחקנו…
"אז מזל טוב קטנטונת יהיו לך עוד מעט אח או אחות וגם את סיסי לדאוג להם, את תהיי האחות הבוגרתת!!" אמרה קורל ואני צחקתי, והיא קפצה על המיטה ואמרה 'ישישישישישישישיש!!!' ולא הפסיקה לצחוק, אבל היא נזהרה לא לפגוע בגבס של אמא שלה..
כל כך שמחנו מאיך שהיא הגיבה, לא חשבתי שהיא תגיב כל כך יפה..
חייכתי וחיבקתי את קורל! ונתתי לה נשיקה ענקית על הלחי.
_____________________________________________________________________

"אני לא מאמין הולכת להיות לנו עוד בת????!" אמרתי שקורל הודיעה לי.. ואני כל כך שמחתי!!
"כןכןכן מה אתה אומר?" אמרה ואני חיבקתי אותה והרמתי אותה!
"אני אוהב אותך זה מה שאני אומר!" ונישקתי אותה… מזל שכבר הורידו לה את הגבס, בכל מקרה כבר עברו חודשיים..
"ילדון תיזהר על הגב שלי הוא עדיין רגיש, כמו הרגל שלי!" אמרה וצחקה..
"אני יודע אני יודע… אל תדאגי.." אמרתי והוצאתי לה לשון.
"אני אוהבת אותך גם!" אמרה ונישקה אותי..
____________________________________________________________________

"קורל!!!!!! אומייגאד אנחנו אותו החודש, אנחנו יכולות ללדת באותו היום!!!!! איזה כיף!" צרחה לה לתוך האוזן..
"אני יודעת נשמה שלי, חברות טובות עד הסוף! לא ככה?" צחקה והן המשיכו לדבר ולא שמו לב שאני עדיין בחדר..
"אני מפריע לכן? שאני אלך לי???" אמרתי וצחקתי…
"כן בייב עוף מפה!" קורל אמרה לי ואני קמתי ואז היא תפסה אתי "נראה לך! אתה בחיים לא מפריע לי!!!" אמרה ונישקה אותי..
"אני לא יודע מה איתך! אבל אני חושב שהגיע הזמן לקנות ציוד לתינוקת, הציוד של אריאל כבר נזרק… והתאריך כבר מתקרב… את כבר בחודש שמיני.."
"לא עכשיו… אני באמצע שיחה! ואתה לא עוזב אותי!!"
"אווףףףף איתך! אני הולך לטייל עם אריאל וסיסי, אני אדבר איתך יותר מאוחר!" אמרתי לה וידעתי שככה היא תבוא איתי… מי מכיר אותה יותר טוב ממני?
"טוב בייב לך, אני אפגוש אותך יותר מאוחר…"אמרה והוציאה לי לשון…
"טוב יפה" נתתי לה נשיקה ולחשתי לה באוזן "כל דבר שהוא אני על הנייד, תתקשרי אלי!" אם לא הייתי אומר היא לא הייתה מתקשרת היא הייתה סתם נשארת ככה גם אם היה קורה משהו וגם אם לא… כי זאת קורל!
הלכתי עם אריאל וסיסי לגינה, ישבתי שם על הספסל, ואריאל משחקת במשחקייה. פתאום מישהו ניגש אליה, שאל אותה אם היא רוצה סוכריה, והיא אמרה לו שכן. הוא הוליך אותה לאנשהו…. לא הבנתי מה הולך שם, ושקלטתי… רצתי לשם ישר!
"תקשיב לי טוב חתיכת מניאק מטוממטם, כדאי לך להתרחק מהבת שלי!! אם אני אראה אותה שוב לידה אתה נחשב לבנאדם מת!!!" אמרתי ונתתי לו בוקס ובעיטה.. ולקחתי משם את אריאל..
"אבא הוא רצה להביא לי סוכריה, למה לקחת אותי ממנו?" היא שאלה אותי לא מבינה.
"אריאל אני לא מרשה לך לדבר עם זרים! למה הלכת איתו אם את לא מכירה אותו?" כעסתי עליה
"כי… כי… אני רציתי את הסוכריה!" היא אמרה בטוחה בעצמה
"ואני לא מרשה לך יותר לקחת דברים מאנשים שאת לא מכירה! מובןןן לך???!" שאלתי אותה עצבני והיא הנהנה..
"כל הכבוד קטנה… עכשיו את יכולה ללכת לשחק עם סיסי, אני אסתכל עלייך מפה." ישבתי חזרה על הספסל, והתקשרתי אל קורל.
"היי בייב.." היא אמרה אבל נשמעה מוזר..
"מה קורה? הכל בסדר?"
"כן, כן,
ברור! סתם כואבת לי הבטן! חחח הכל מעולה!"
"קורל, עכשיו את האמת בבקשה!"
"הכל בסדר,
סתם כואבת לי הבטן אז אני שוכבת… מה יש לך?!" היא אמרה. "רוצה להסביר לי מה קרה לך???! למה אתה עצבני?"
"כלום כלום יפה, הכל בסדר!
את בטוחה שאת מרגישה טוב… אולי ניסע לרופא עכשיו? מה את אומרת? אני אשים את אריאל אצל אמא שלך וניסע… עדיף להיות בטוחים שהכל בסדר… את לא חושבת?"
"אני בסדר… תירגע…
סתם אכלתי משהו לא טוב… לא שמתי לב שהגבינה פגת תוקף, והקאתי… ועכשיו כואבת לי הבטן… נרגעת עכשיו?"
"אני לא קונה את זה אבל נזרום… אני אגיע עוד כמה דקות הביתה… כבר מתחיל להחשיך…" אמרתי וסגרתי את הטלפון. אני שונא שהיא משקרת לי!
אחרי חצי שעה לקחתי את אריאל והלכנו לכיון הבית… היא הלכה ישר אל חדרה, לשחק בבובות שלה, ואני הלכתי לסלון ופתחתי טלוויזיה.
הסתכלתי על השיש וראיתי גבינה, הסתכלתי על התאריך וראיתי שבאמת הפג תוקפה.. מסתבר שהיא לא שיקרה לי אחרי הכל.
אבל בכל מקרה לא רציתי ללכת אליה, סתם רציתי לשבת בסלון ולראות טלוויזיה, בשקט…
"דניאל!!!
דניאל!!! בוא מהר!" קורל צעקה לי! לא הבנתי מה קרה, למה היא הייתה כל כך לחוצה, ואני רצתי אליה..
"מה קרה?????!" אמרתי בבהלה כשהגעתי אל חדרה..
"ירדו לי המים!!!!" אמרה לי וישר הרמתי אותה ולקחתי אותה למכונית, ואת אריאל גם…