אוהבת אותך, וגם אותך – פרק 9 – פרק אחרון ♥

"אתה עדיין עשיר…" אמרתי מגלגלת את עיניי.
"אנשים לא נמדדים על פי כסף ורכוש…" הוא חזר על המשפט שאמרתי לו ביום שרבנו.
חייכתי חצי חיוך ופרסתי את ידיי לחיבוק, הוא היסס, "קדימה, אני יודעת שאתה מסוגל…" אמרתי לו מחייכת את החיוך שחייכתי באותו היום שנפגשנו לראשונה באטלנטה.
הוא התקרב אליי, חיבקתי אותו, ואז הוא חיבק אותי חזק, יותר חזק ממה שחיבקתי אותו.
הוא חיבק אותי על כל הימים שלא דיברנו, על כל המריבות והסכסוכים.
"אני מצטער… על הכל… באמת…" הוא אמר בוכה, ודמעותיו זלגו על כתפי.
"אני סולחת…" אמרתי לו בשקט, "ואני מקווה שקיבלתי את ג'סטין שאני אוהבת חזרה…" הוספתי.
"הוא מעולם לא עזב." אמר ג'סטין מאיר תקווה, "הגזמתי, את צודקת… אני כל כך מצטער… לו רק ידעת עד כמה אני מצטער…" המשיך.
"אני יודעת," אמרתי לו, "כי אני מכירה אותך.".
"את חברה אמיתית לעומתי… עם כל מה שעשיתי לך את נשארת ועכשיו את מחזקת אותי… תודה לך… על הכל…" המשיך ג'סטין בעודו מתכרבל בקרבי.
"אני אוהבת אותך, בלונדיני שלי!" אמרתי לו, הוא חייך, "אני לא מחדש את הצבע." אמר, "אני אוריד אותו, את יודעת… אני נולדתי להיות מישהו, ומי אני שאשנה את העתיד?" הוסיף.
"כל אחד נולד להיות מישהו, גם אלה שקשה להם בחיים, גם אלה שקל להם, גם אלה העניים, גם אלה העשירים, גם המפורסמים, גם ה-'מקובלים', גם ה-'חנונים', גם אלה שבאמצע, גם הרעים, גם הטובים… כולם נולדו כדי להיות מישהו, אני נולדתי להיות מישהו, ושום דבר לעולם לא יעצור אותי…" אמרתי לו בעודי מחייכת אליו.
"תרגישי את זה, תאמיני בזה, תחלמי על זה, תהיי זה…" אמר ג'סטין כאשר החיוך שלו הופיע כמו קשת בענן, אחרי גשם ושמש שהם למעשה עצב ותקווה.
"בוא." אמרתי לו אוחזת בידו, "הגיע הזמן שתכיר חברה הכי טובה נוספת…".
"מי?" הוא שאל בתמימות, משכתי אותו לכיוון סלנה, "סלנה גומז." אמרתי לו.
הוא תהה, "את לא כועסת?…" שאל את סלנה, "לא, ג'סטין, אני לא כועסת, אני שמחה בשבילך שסוף כל סוף אתה עומד לצד מי שבאמת ראויה להיות חברה שלך…" ענתה לו.
"לצד מי שראויה להיות חברה שלי?…" שאל ג'סטין תוהה והביט בי.
הסמקתי, אני לא בטוחה אם אני רוצה להיות חברה שלו… לפחות לא לעכשיו, כי כרגע, אם אהיה חברה שלו ואתפוס את מקומה של סלנה מיד אחריה, ארגיש כמחליפה, כאפשרות ב', ואני שונאת את ההרגשה.
אני ארגיש כאילו הוא איתי כי הוא לא רוצה להיות רווק ולא כי הוא אוהב אותי…
"לא…" אמרתי בשקט מסמיקה, "אולי יותר מאוחר… לא עכשיו…".
"למה לא?" שאל ג'סטין.
"כי אני רוצה ליהנות קצת מג'סטין הבלונדיני שלי לפני זה…" הסברתי לו.
בטח אם מעריצות היו שומעות שאני קוראת לו "בלונדיני" הן היו חושבות שאני מה-זה לא בעניינים.
אבל אני כן, סוף כל סוף הבנתי למה את הכעס פרקתי דווקא על זה שהוא צבע את השיער.
זה לא היה במתכוון לתפוס אותו דווקא על הקטע הזה, זה הלב שלי שפעל מרצונו.
הסיבה היא פשוטה, בקנדה הוא היה בלונדיני.
והבלונד שהתכהה מעט והפך ל-שתני עם הזמן, הוא המזכרת היחידה שלי מקנדה.
הוא לא באותו הגובה, אין לו את אותו הקול, הוא מפורסם, הוא השתנה לגמרי, אבל כאשר הייתי מביטה בשיער שלו הייתי נזכרת בבית, ובכל השנים הטובות שלנו יחד.
"אני מבין…" מלמל ג'סטין.
"ג'סטין, מספיק פרצוף תשעה באב, בואו נלך לגלידה, ואיפה צ'אז הזה?…" אמרה סלנה.
"ממש כאן." אמר צ'אז וקד קידה, "בואי איתי… גברתי…" המשיך.
אני וג'סטין הסתכלנו זה על זה, "צ'אז לא התבגר…" מלמלתי, "כן… הוא לא השתנה בכלל." חיזק ג'סטין את דבריי.
עברו לי דברים משונים בראש, דברים שאפילו לא קשורים אליי… הציוץ בטוויטר שעורר את קנאתו של צ'אז, הפרשה של התינוק שג'סטין "אבא שלו" וכן הלאה.
אתם בטח תוהים מה אני עושה עכשיו… אני כותבת לכם הכל בעודי יושבת באותו המלון בו אני וג'סטין התנשקנו "בטעות".
ג'סטין והילדים שלנו בבריכה, אמרתי לג'סטין שאני לא מרגישה טוב, ושאולי אכנס לבריכה מחר, לא היום.
אנחנו כבר בני 28, יש לנו שני ילדים, לבכור קוראים דיוויד, הוא בן 5, הילד הכי מתוק שיש על כדור הארץ, ואני לא אומרת את זה כי אני אמא שלו.
לקטנה יותר קוראים סברינה, היא בת 3, הבת הקטנה והכי יפה שיש, היא הולכת להיות דוגמנית כאשר היא תהיה גדולה…
יש נקישות בדלת… אלו הם… אלך לפתוח להם, אבל קודם, אני רוצה להודות לכם על שהייתם כאן וקראתם…
הזמן עובר מהר מידיי, אני רוצה להיתקע ברגע… ומה אספר לילדיי כשיגיעו לגיל העשרה? איזה מן סיפור אהבה עצוב אך מלא תקווה אספר להם שקרה ביני לבין אביהם?
זו שאלה שרק הזמן יענה עליה, אבל בינתיים, להתראות.