אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 5
פרק 5 :
״אלי!״ יובל צעקה והראל עמד עם ראשו מושפל מאחורייה. היא רצה לעברי בהתרגשות רבה וכמעט מחצה את תהל בחיבוק שלה.
״היי,״ אמרתי וחייכתי אליה, תהל החלה לבכות מהבהלה. ״תרגישו בנוח.״ אמרתי והתקדמתי אל החדר של תהל והנחתי אותה במיטה עם המוצץ לאחר שהרגעתי אותה מעט.
״אז מי זאת החמודה הזאת?״ יובל התחילה עם השאלות, באמת שהתגעגעתי אליה, אבל יותר מידי שאלות.
״זאת המ, א…אחותי.״ מלמלתי, הראל הביט בי בצורה מוזרה. החזרתי אליו חיוך.
״איזה חמודה! תגידי מה עבר על השיער שלך?״ היא עברה מנושא לנושא והראל ישב בשקט על הספה.
״והעיניים? מאיפה העדשות האלה? וילדה מה גדלת במידה? חשבתי היית בי בכלל!״ היא דיברה במהירות ובהתרגשות.
״והו. יותר מידי שאלות. רוצים משהו לשתות?״ שאלתי, כיבוד אורחים אחרי הכל.
״לא לא. זה בסדר! רק תספרי קצת עלייך, שנתיים! לאן נעלמת?״ יובל שוב שאלה, עבר הרבה זמן וכנראה שהיא בלעה מיקרופון באותו היום שבלעה מטבע של שקל. חשבתי מעט על מה שאענה להם, הרי לא ציפיתי לביקור הזה.
״את האמת… אבא שלי עבר לגור מחוץ לעיר. אז עברתי איתו. ועכשיו חזרנו לכאן…״ מלמלתי. אני שונאת לשקר לחברים הכי טובים שלי, במיוחד שעכשיו זה – האיחוד, בנינו.
"באמת? חשבתי שאביך עדיין כאן, היו ימים שהייתי יוצאת ורואה אותו נכנס לבית של אמא שלך." יובל דיברה במהירות. לא הצלחתי לעכל את מה שאמרה, ההורים שלי, גרושים אחרי מלחמות קשות ביותר נפגשים? אין מצב.
"אה, המ אוקי." מלמלתי וגירדתי במצחי.
"אתם לא אמורים להיות בבית ספר או משהו?" שאלתי, זה לא שלא רציתי שהם ישארו כאן ונחזור לדבר כמו פעם. פשוט הייתי מעט לחוצה והייתי צריכה לבנות את הסיפור על האחות הקטנה שבמקרה היא הבת שלי.
"שיט! אמור להיות לי מבחן עכשיו! אני עפה. הראל תן לה את המספר שלי." היא אמרה, אספה את התיק שלה מהספה, נשקה ללי שלי ויצאה מהדלת.
"אז, איך עברו עלייך השנתיים? נעשית חתיך." גיחכתי. הראל הסתכל עלי במבט מוזר.
"אחות קטנה? אני לא זוכר שאמא שלך הייתה בהיריון. או שהיא יכולה להכנס לאחד כזה." הוא גירד במצחו. חייכתי אליו חיוך קטן שלא אומר דבר.
"אלי, מה באמת קרה?" הוא שאל, הראל מאז ומתמיד היה מעולה בלקרוא אותי ולהבין אותי. לא פלא למה התחברנו.
"אני המ…" מלמלתי.
"אלי, אני לא אספר כלום אם לא תרצי, את זוכרת?" הוא אחז בידי והושיב אותי על הספה לצידו. הוא הזכיר את ההסכם שהיה לנו, שבועת הזרת, זה נשמע די מטופט, אבל בעולם של שקרים עדיף להיות טיפש ולתמוך באמת.
"זאת הבת שלי."
"הבת שלך?" הוא תהה והנהנתי.
"אלי, בגלל זה עזבת?" קולו היה רך ונעים לשמיעה.
"כן…" מלמלתי. זה היה די מפחיד ולא רגיל שילדה בכיתה י' תכנס להריון. אלפי שמועות צצות. ולדעת לגדל בת בגיל כזה צעיר זה עוד יותר מטורף.
"זה מדהים אל! אבל, את זוכרת המ… מי האבא?" הוא הניח את אצבעו על סנטרו.
"לא?" היססתי, ידעתי מי האבא, פשוט לא חשבתי שהוא צריך לדעת את זה.
אלי, אני עדיין אותו אחד שהיית מספרת לו הכ, לא השתנתי. ואני לעולם לא אשתנה." הוא ניסה לשכנע אותי לספר לו, זה היה ברור שאני לא יכולה לשקר לו, אני סיפרתי לו את הדרכים שאני משתמשת בהם כדי שלא ידעו שאני משקרת.
"אני יודעת, אבל אני לא חושבת שאתה תרצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת." הכנסתי את אגודלי אל בין שיניי.
"אני מבין." הוא מלמל בשקט וקם מהספה.
"אתה כבר הולך?" תהיתי, לא רציתי שהוא יעזוב. רציתי עוד קצת זמן עם הראל שלי.
"כן, המ. אם אני לא אלך מתי תכירי לי את הבת שלך?" הוא התקדם בצעדים מהירים אל החדרים.
גחכתי לעצמי וקמתי אחריו, הוא בהחלט לא השתנה.
"איך קוראים לה?" הוא הרים אותה מהלול והחזיק אותה בין שתי ידיו.
"תהל." חייכתי אליו, הוא תמיד אהב את השם הזה. בעיקר בגלל שלאימו קוראים תהילה ותהל היא מילה הנגזרת מהשם.
"לא שכחת את זה הא?" הוא שאל, לא הבנתי למה הוא התכוון.
"מה הייתי אמורה לשכוח ולא שכחתי?" הבטתי בו, העיניים שלו נצצו כשתהל צחקה מהבעות הפנים שעשה.
"שזה החלום שלי, עכשיו הוא סוג של שלך." הוא גיחך ולחץ את אפה של תהל והיא צחקה.
"זה יכול להיות גם החלום של שנינו, דוד של תהל." גיכחתי מהצעתי. אני לא יודעת לאיזה כיוון הוא יקח את ההצעה שלי.
"לא, זה יהיה הסוד שלנו והגשמת החלום שלי דרכך." הוא חייך אלי ובחן את תהל.
"יש לה עיניים ירוקות, זה אומר שלאבא יש עיניים ירוקות. השפתיים שלה חמודות כאלו, כמעט כמו שלך. הריסים ארוכות, כמו שלך. הלחיים השמנות, מזכירה אותך בילדות," הוא גיחך והסתכל עלי. "אפשר להגיד שהיא די דומה לך." הוא הסיק ו'זרק' את תהל מעלה.
"כן דוד רווח, אתה צודק. היא דומה לי." מלמלתי והסתכלתי עליהם. לא חשבתי שהוא יקבל ככה את העובדה שיש לי ילדה, זה נכון שהראל מעולם לא מיהר לשפוט אותי. אבל כן, פחדתי מהתגובה שלו.
"תגידי, את מקבל ערבים חופשיים?" הוא שאל מבלי להסתכל עלי, כל ריכוזו היה בתינוקת.
"אני יכולה לבקש אחד כזה."
"אז, מחר? יש לי משחק כדורגל נגד הבית ספר השני. זה יהיה נחמד אם תבואי לעודד." הוא העביר מבטים ביני לבין תהל.
"היא תהיה מתולתלת," הוא קבע. "בידיוק כמוך."
"אז אני אבוא, ומתולתלת? אני מעדיפה חלק. פחות בעיות." רטנתי והעברתי את ידי בשיערי החלק. ההחלקה עשתה עבודה די טובה בהעלמת התלתלים.
"אז מחר, בשבע במגרש הכדורגל של הבית ספר." הוא השכיב את תהל על המזרון בלול שלה והכניס את המוצץ לפיה.
"מחר."
תגובות (1)
אהבתי מאוד, תמשיכייי :-))