אולי בזמן אחר- פרק 1

היילי

23:57
23:58
23:59
00:00 !!!!
"יום הולדת שמח היילי!" ליה צעקה והמלצר המסכן שהיא שיגעה הניח על שולחננו סופלה שוקולד עם זיקוק באמצע ופרצוף מיוסר.
"נו תביעי משאלה" היא אמרה לי.
"את יודעת שזיקוק אי אפשר לכבות נכון ליה?" נורה עקצה אותה וליה זרקה לה מבט מעוצבן, נורה תמיד יודעת לעצבן את ליה אך היום זה היום שלי וחוץ מהעקיצה הזאת היריבות המושבעות צריכות לשמור על פרופיל נמוך כדי לספק לי את היום הולדת הכי טוב שאפשר.

אני בת 18, ייאי? אני מניחה.
אני מצטערת שאני לא מתרגשת מימי הולדת כמו שאר הבנות בגילי. פחות ספרה, יותר ספרה, זה לא באמת אומר משהו. לפעמים מרגיש לי שהאנשים הכי מנוסים שדיברתי איתם היו בגן חובה אבל זאת כבר אשמתי והאנשים שאני בוחרת להסתובב לצידם.

אחרי ארבע שעות של העלאות לאינסטגרם והעמדת פנים כאילו המוסיקה לא עושה לנו כאב ראש שמנו את נורה בבית והמשכנו לשכונה שלנו.
נורה עברה לפני חודשיים יחד עם אביה לשכונה בצד השני של העיר כדי להיות יותר קרובים למשפחה, אמה של נורה נפטרה לפני חצי שנה ואני מניחה שאביה רצה עזרה בגידול נורה ושני האחים הקטנים שלה.
ליה ואני גרות שני רחובות אחת מהשנייה, היא עברה לגור בשכונה שלנו שהייתה
בת 5 ועברה לגור בלב שלי חצי שנה אחרי זה. אנחנו בלתי נפרדות מאז.
"היא הייתה חייבת להעיר לי על הזיקוק" ליה אמרה בעצבנות בזמן ששמה לב להשתקופתה במראה של האוטו יותר מאשר על הכביש.
"היי עיניים על הדרך, אני רוצה להגיע גם לגיל 19" צחקתי ובכך המסתי את הבעת הפנים הזעופה שלה.
"את יודעת שהמלצר הזה לגמרי שם עליי עין" היא אמרה לכיווני מצפה אולי לתגובה שונה מהרגיל.
תשעים אחוז מהזמן ליה מנסה לשדך לי גברים, גברים.
יותר נכון ילדים עם שפם אבל אני סולחת לה, היא רוצה שאני אהיה מאושרת אבל זה פשוט אף פעם לא זה.
"ליה הוא חייך כי שמתי לו 10 אחוז טיפ לא כי אני מוצאת חן בעיניו אני מבטיחה לך" צחקתי אבל ליה עקשנית, ובעקשנית אני מתכוונת שיצאתי מהמכונית שלה קיבלתי הודעה ממנה עם עמוד האינסטגרם של המלצר החמוד ומבט ממנה שרומז לי שאולי כדי לשלוח לו הודעה.
"את בלתי אפשרית" צעקתי לה שאני מתקדמת לכיוון הבניין שלה
"אבל את עדיין אוהבת אותי" קראה מתוך המכונית בזמן שהיא יוצאת מעל המהירות המותרת מהרחוב הקטן שלי.

עליתי במדרגות כי שוב המעלית לא עבדה. לעזעזל עם זה! אין כמו לתת לחולת סכרת לעלות שש קומות ברגל על עקבים.
הסכרת איתי מאז שאני זוכרת את עצמי, היא אף פעם לא הפריעה לי, אך תהרגו אותי שהקומות האלה יחד עם הסכרת הזאת הם השילוב המנצח לאיך לגרום לי להיות יותר קרובה למוות של עצמי מאי פעם.
אחרי שש קומות, ארבע קללות וכמויות של זיעה הגעתי הביתה.
שתיתי את כל בקבוק המים שמצאתי במקרר בשלוק אחד בעודי מנסה להסדיר נשימה וכמעט שהצלחתי לנשום כמו בן אדם רגיל נשימתי נעתקה מדמות שהשתקפה דרך השיש.
בקבוק המים הריק נפל ואני הסתובבתי.

הדמות המטושטשת והלא מוכרת החלה להתבהר.
בחור מבוגר, עם עיניים כחולות בהירות ושיער שחור.
רחב ידיים ושרירי והוא לבש חולצה שחורה צמודה שרק הבליטה יותר את שריריו
הוא אלוהי.
מה האל הזה עושה במטבח שלי באמצע הלילה.
"אני מצטער לא התכוונתי להבהיל אותך" אמר לכיווני אך לפני שהספקתי להגיב, לסדר מילים לכיוון הבחור החתיך שעומד במטבח שלי נקטע חוט המחשבה שלי כאשר נשמע קול מהסלון.
"היי חזרת" אמא שלי הידהדה ברקע
"אני רואה שכבר הכרתם" היא אמרה לכיווני כאילו זה מובן מאליו שאני אכנס למטבח שלי ואצפה לראות בן אדם זר.

הוריי התגרשו לפני 7 שנים. בעוד אבא שלי ביסס לעצמו משפחה חדשה עם בית גדול וכלב בגינה אמא שלי נדדה בין גברים, אני מניחה שהיא לא מצאה עדיין את האחד כי תמיד זה נגמר בגבר לא מוצלח מובטל שהיא מנסה לראות בו את אבא שלי אך זה אף פעם לא מוצלח. אז תסלחו לי שלא התרגשתי למראה הגבר במטבח שלי, כמו העניין עם הגיל, פחות גבר יותר גבר
אני נותנת לו קרדיט על העיניים המדהימות אבל אני בספק אם הוא יחזיק פה חודש, אז אין טעם להיקשר.

"זאת היילי הבת הגדולה שלי" אימי אמרה כמציגה אותי כמו חפץ במכירה פומבית.
"היי נעים להכיר היילי אני איאן" שלח לכיווני במבט של עכשיו תורך לשחק אותה נחמדה אליי כדי שאמא שלך תחבב אותי.
אני למדתי את המשחק כבר, לנסות להתחבב על הבת הגדולה כדי להגיע לתחתונים של האמא. הייתי שם, עשיתי את זה.
"נעים להכיר" זרקתי לכיוון הגבר היפייפה אך המאוד זמני ומבלי לנסות לפתח שיחה הלכתי לחדר שלי.
השארתי את הזוג המאוהב במטבח עם מבטים פעורים של איך אני מעיזה ללכת באמצע הכרות מנומסת אבל אני בספק כמה משנה למבוגר הזה אם אני קוראת ספרים או מתעמלת קרקע ואולי עדיף שכך ההכרות בנינו תשאר.
אני לא יכולה לשחזר את ההיסטוריה ואת האירועים שקרו בעבר שהמשפחה שלי מנסה לשכוח.
אני לא יכולה להיקשר לעוד מישהו, לא עכשיו.