אופס…. התאהבתי!- סיפור על וואן דיירקשן- פרק 29

**נקודת המבט של זאין**
הטלפון נשמט מידי ונפלתי על הרצפה, ראיתי רק שחור, לאחר משהו שנראה לי כמו ימים שלמים קמתי, "זאין? זאין? אתה בסדר? זאין? אתה לא מת נכון?" שאלה אותי אשלי, "לא אני לא מת! מה שלום היילי?" קפצתי ממקומי, "היילי בסדר גמור… פשוט כל פעם שהיא במקום סגור היא מתעלפת…" אמרה לי אמה במטרה להרגיע אותי, "מה אתן עושות פה?" שאלתי את ארבעת הבנות שהיו מולי, לצערי היה לא הייתה בניהן, "אתה התעלפת והחברים שלך קראו לנו לפה כדאי לוודא שאתה לא מת…" אמרה אפריל, "אוו כמה זמן אני ככה?" שאלתי, הייתי בטוח ששבועות ארוכים אבל טעיתי "חצי שעה!" אמרה מנדי, מסתכלת על שעונה, "או…" אמרתי מניח את ראשי על הכרית, "השמן הזה התעורר?" שמעתי את קולו של ליאם, "לא יפה ליאם!" אמרתי, "אוף זאין היה יותר שקט שישנת!" אמר לי לואי, "איזה חברים טובים יש לי!" מלמלתי לעצמי, "נכון!" אמר נייל, "זאין? אני יכול לדבר איתך?" שאל אותי הארי, "כן.." עניתי ונאנחתי, "אתן יכולות…?" שאלתי את הבנות, הן הנהנו קלות ויצאו מן החדר, "זאין? אני מתגעגע להיילי!" הוא אמר לי והתיישב לידי, "גם אני!" אמרתי, "אתה בכית או יותר נכון לומר צרחת מתוך שינה…." אמר לי הארי, "מה אמרתי?" שאלתי אותו, "אתה אמרת 'היילי אני אוהב אותך!' ובכית…" אמר לי מרכין את ראשו, "אני… אני… משתגע הארי, אני לא מסוגל!" אמרתי להארי, "גם אני!" אמר לי הארי, הוא לא לקח אותי ברצינות, הוא היה בטוח שאני אתגבר. "אני פשוט מתגעגע אליה לשיער שלה לעיניים שלה לפה שלה למגע של…." הוא התחיל לפרט לי למה הוא מתגעגע אצלה אני פשוט נרדמתי. השעה הייתה 2 וחצי לפנות בוקר "לא היילי לא!" שמעתי את עצמי צורח, קמתי שטוף זיעה, השתקתי את עצמי במהירות לוודא שהבנים לא התעוררו, אני ניסיתי להיזכר במה חלמתי, זה חזר אלי בבום – אני והיילי ישבנו על הדשא, ואז הגיעה איזו בחורה והתנשקנו והיילי ראתה אותה ודקרה את עצמה, לא הספקתי לראות אם היא מתה כי התעוררתי. הלכתי לכיוון המטבח, פתחתי את המגירה של הסכום והוצאתי משם סכין גדולה כזו, מאלה ששימשו לחתוך בשר עבה, ישבתי שם במשך שלוש שעות תמימות מחזיק את הסכין וחותך את עצמי פעם או פעמיים, בתנועה איטית מאוד קירבתי את הסכין לליבי מתכנן לתקוע אותה שם, שמעתי צעדים התעלמתי מהם הייתי בטוח שזה לואי לפעמים הוא הולך מתוך שינה, מישהו הדליק את האור במטבח זה היה נייל, לא עשיתי כלום רק נשארתי באותה התנוחה שהייתי בה, תכננתי לתקוע את הסכין בליבי ברגע שהוא ילך, הוא הוציא משהו מהמקרר,אף דווקא עכשיו הוא רעב?! הוא הסתובב לקחת כלי מהשיש וראה אותי יושב ליד ארונות המטבח שסכין במרחק מילימטר מליבי, "זאין?" הוא שאל, "מה?" שאלתי, "מה אתה עושה עם הסכין?" שאל נייל ברוגע חשוד, "כלום!" אמרתי, "למה אתה מחזיק סכין ולא עושה איתה כלום?" שאל נייל בלחש, "כי מתחשק לי!!!!!!!!!!!" צרחתי עליו במלוא הגרון, "זאין תביא לי את הסכין!" הוא ציווה עלי, "לא!" אמרתי, הוא חטף אותה מידי וזרק אותה לכיור, למזלי הרב הוא לא הסתכל על ידי שהיה בה חתך, "זאין? למה אתה עושה את זה?" הוא שאל אותי בזעם, "אני… אני רוצה למות נייל! אם היילי לא איתי לא שווה לי לחיות!" צרחתי עליו, "מה קורה כאן?" שאל ליאם שירד במדרגות, "זאין… ניסה… להתאבד…" אמר נייל בלחש, כאילו המילים שלו יובילו למותי, "מה?" שאל ליאם בשוק, "אני.. אני לא רוצה לחיות אם היילי לא איתי, אני מאוהב בה… בחיים לא הרגשתי ככה.. מהשנייה הראשונה שראיתי אותה הרגשתי משהו… ואני מעדיף למות מאשר לראות אותה עם הריי המחורבן הזה!" צרחתי, "זאין למה אתה צורח?" שמעתי את הארי יורד במדרגות, "כי אם רוצים למנוע ממני להתאבד!" נפלט לי, "וטוב שככה!" אמר הארי והתקרב אלי, הוא התיישב לידי, "אני מבין אותך…." הוא אמר לי, "אתה לא! הארי, אתה לא אהבת אותה אתה שיחקת איתה!" צרחתי עליו, "אני צריך אותה! בלעדיה אין משמעות לחיים שלי! אני צריך אותה!!!" המשכתי בזעם, התחלתי לבכות קברתי את ראשי בין בירכיי, נהר זרם לי מהעיניים, היד שלי המשיכה לדמם אבל הסתרתי אותה, רציתי לדמם למוות, לואי ירד במדרגות, "מה לעזאזל הולך כאן?!" צעק, "אני רוצה למות!" בכיתי, "למה זה מגיע לי? מה עשיתי? למה היא לא אוהבת אותי? אני לא מספיק טוב? אני רוצה אותה! לא, לא אני לא רוצה אותה, אני צריך אותה! בלעדיה אין לי טעם לחיות, לנשום, לדבר, לאכול, לשתות ולישון אין לי סיבה להישאר בחיים ולסבול, לואי? הארי? נייל? ליאם? למה אתם לא נותנים לי למות למה אתם נותנים לי לחיות ולסבול? למה?!? אני רוצה ללכת לעולם הבא! אני לא רוצה להישאר בעולם האכזר הזה! אני רוצה למות! למות! למות!" צעקתי, בחיים לא הרגשתי חולשה כמו עכשיו בלעדיה הייתי חסר אונים, בחיים לא אמרתי בדיוק מה שאני מרגיש, תמיד אמרתי מה שאני חושב, אבל הרגשות היו בגדר תעלומה, לפחות לכל מי שהכיר אותי. "זאין? אנחנו לא ידענו שאתה מרגיש ככה!" אמר הארי, "למה איכפת לכם איך אני מרגיש?! לא! לא איכפת לכם, אתם רוצים שאני אשאר בחיים רק בגלל הלהקה!" צרחתי, ידעתי שזה לא נכון, ידעתי שאיכפת להם, אבל זה לא עניין אותי כל מה שעניין אותי היה לתקוע את הסכין הארורה הזו בלב הפגוע שלי! "ממש לא זאין, אנחנו כמו אחים! בחיים לא ניתן שיקרה לך משהו!" אמר לי נייל לאחר שיצא מההלם שהיה שרוי בו, כל מה שעשיתי היה לבכות, בכיתי כמו משוגע, בכיתי ובכיתי, לא ידעתי שיש לי כול כך הרבה דמעות, השעה הייתה 6 וחצי במשך שעה תמימה אני והבנים רבנו ואני בכיתי, לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי כאילו הרגשות שלי מפוזרים בכל פינות החדר ואני צריך לאסוף אותן ולסדר אותן לפי הסדר, חשבתי לעצמי והחלטתי, אני לא צריך רגשות! אני צריך מוות! אני לא רוצה להיות במקום שיש בו האהבה! אני קמתי במהירות הבזק מישיבתי הושטתי יד לעבר הכיור ולקחתי את הסכין, "זאין לא!" צעק ליאם, אבל היה מאוחר מידי הסכין הייתה תקועה עמוק בתוך בטני…

המשך יבוא….