"אושר גדול!" – פרק 1

נתחיל בהסבר קצר על הדיכאון שלי- שנובע משיברון הלב הכי כואב שיכול להיות.
דמיינו לעצכן ילד עם חיוך מדהים, אבל נראה כאילו הוא נתקע באבולוציה, למרות שעכשיו, שהסתפר, הוא כבר לא דומה לשימפנזה. הילד הזה הוא בעל אופי לא משהו, ומעשה שנעשה כך היה:
התאהבתי בו, בילד החדש. קיוויתי שהוא שונה משאר הבנים בכיתה- המגעילים האלה, לא סובלת אותם. החיוך שלו היה פשוט… מושך, לעין. עבר זמן ואהבתי נשמרה בסוד. פתקי אהבה אנונימיים (נחשפתי. לקח: לא לספר למאיה כלום, אבל אמרתי שזו הייתה אמורה להיות מתיחה לאחד באפריל), ואז הגיע השיחה בה הודיתי באהבה, ואז, בחופש הגדול בין ו' ל- ז' (עכשיו אני בח'), בת הדודה שלי החליטה לשדך ביננו. עדיין אהבתי אותו למרות שאמר לי שאין לי סיכוי איתו. הוא התאהב בה, ולמרות שידע שאני שם, לידה, הציע לה חברות, למרות שמעולם לא ראה אותה במציאות והשיחות שלו איתה הסתכמו שכמה דקות. הוא רק ראה תמונות שלה, וכשאמרה לו לא והציעה לו להציע לי חברות, הוא אמר לא משנה. אז כן, השתנתי בגללו. ילד מגעיל, שפל… שונאת אותו!
מאז אני בדכאון, מנסה להראותלו מה הוא הפסיד למרות שאני כבר לא אוהבת אותו, אלא את דניאל, אבל עדיין…
אני מניחה שזה רקע מספיק לגבי הדכאון- ולגבי דניאל, אספר על ההתאהבות בו בפעם הבאה.