אותה אהבה ישנה-פרק (1)

״אני כל כך מתרגשת נויה!!!״
״אני יודעת…״מלמלתי מרגישה כל כך לחוצה.
זרעותיה של מור חיבקו אותי וכמעט מחצו אותי,עמדנו שתינו שעונות על גב הספה,מאחורי כל המשפחה המורחבת הממתינה בציפייה לאדם אחד.
בדלת נשמע תקתוק קטן,ואמא ציפי זינקה בחיוך אל הדלת.
הוא פתח באיטיות את הדלת,על כתפו הכומתה המנומרת,ודרגות הקצין.
״כפרה שלי!״צעקתה של ציפי פילחה את האוויר,היא עטפה אותו בחיבוק חם,ובכי אימהי ומרגש נשמע בכל רחבי הבית.
הבטתי במור שניגבה את הדמעות מההתרגשות בצפייה באמא שלה ואח שלה מתחבקים.
הוא חיבק דוד ודודה,סבתא וסבא,וילדים קטנים שלא פגש הרבה זמן.
מור עמדה מקפצת במקומה,מזכירה לי את הילדות שלנו,היא היתה מקפצת ככה שקורים דברים ממש מרגשים.
נאנחתי,מרגישה כל כך מגוכחת בתוך כל האווירה המשפחתית הזו.
הוא הרים את מבטו אלינו,
״גמדה שלי״הוא אמר,נראה הרבה יותר קשוח מלפני שפגש את הצבא.
״דוריקו!״היא צעקה מזנקת עליו,והוא מזיז את הנשק לאחור ומרים אותה שרגליה כרוכות סביב מותניו.
״התגעגעתי אליך כל כך גמדה…״הוא אמר לתוך אוזניה,ועשרות עיניים מעריצות הביטו בהם.
באחים הכל כך טובים האלה.
״לא מוצא חן בעיניי המכנס הזה״הוא אמר לה כשירדה אל הקרקע.
ואני הורדתי את עיני,למכנס הג׳ינס הקצר והגבוה שלי שדומה באופן מדהים לשל מור והסמקתי.
ובכלל הרגשתי כל כך פתטית בלבוש ה-״לא מתאמץ״ שניסיתי להרכיב.
עיני עברו אל סריג הפסים שחור-לבן שלי,שחצי ממנו בתוך השורט וחצי בחוץ,וצד אחד שלו נופל על כתפיי,חושף את החזייה הסגולה שלי.
ואז ירדתי אל רגלי,לבושה בגרבי ברך שחורות ומגפי ד״ר מרטין.
כל כך פטתית.
״את לא מתכוונת להגיד לי שלום,נויה?״הקול הקשוח והגברי מפעם ניער אותי מההתעסקות הטיפשית בבגדי.
הרמתי את עיניי,פוגשת בעיניו הירוקות כחולות מביטות בי.
הנשימה הארוכה שלי הסגירה את ההתרגשות שלי,ורציתי למות על כך.
״דור״פלטתי לאחר הנשימה,דור?דור?זה הדבר הכי טוב שאת יכולה להוציא?.
הוא פתח את זרעותיו החסונות,שהמדים הירוקים צמודים אליהן כל כך.
נכנסתי אליהן עוצמת את עיניי,והדמעות כמעט מאיימות לצאת.
ראשי נח על החזה שלו,שעלה וירד בנוחות.
״מה קורה איתך״הוא לחש לתוך אוזניי,בתוך כל הדיבורים והצחקוקים של המשפחה שלו.
עיני שוב פגשו את שלו,
״דורצ׳וק נויה׳לה,קדימה לשולחן״ציפי קטעה את המבט שלנו.
״לך לשולחן,היא השתגעה עם האוכל בשבילך״אמרתי מתנתקת ממנו.
״היא משוגעת ברגיל שלה״הוא גיחך מגלגל את עיניו וצועד אל משפחתו שהתכוננה לשבת בשולחן.
״הכל טוב איתך?״שאלה מור כשכולם דיברו וחקרו את דור על הקצינות שלו.
״כן״אמרתי מביטה בה ״למה?״
״את משחקת באוכל,לא טבעי לך״היא צחקקה.
״כלבונת״סיננתי מפי,לוגמת את כוס המים שנחה ליד הצלחת שלי.
במשך הארוחה,אני שתקתי,לא הרגשתי שאני מסוגלת לדבר יותר מדי שהוא נמצא.
עברה כמעט שנה מהפעם האחרונה שראיתי אותו,והוא היה אז בלשכת הגיוס,מוכן כבר לצאת לקורס מכ״ים,מרוחק ממני באלפי שנות אור,הילדה הקטנה בי׳א.
״נויה!״ציפי צעקה לעברי״תאכלי כבר משהו!״.
גיחכתי מביטה בה,האישה הזו תמיד תשים לב מי לא אוכל בשולחן.
קלטתי מיד את עיניו בוחנות אותי מאז שאמרה את המשפט עד שנגמרה הארוחה,
״עומר אתה בא למגרש?הרבה זמן שלא שיחקנו״צעק אליו מכניסת הבית אחד הבני דודים.
״עוד מעט אחי,תלך בינתיים״הוא אמר וצעד אל כיווני.
אני לגמתי ישירות מהמיים,
״בואי לחצר״הוא לחש לאוזניו בטון רגוע ושליו.
ישבתי על ידו,משילה את המגפיים ואז את הגרביים,והוא מקפל את מכנסיו עד לברך.
״כמה זמן לא ישבנו ככה,אה?״הוא אמר כשרגלנו טבלו בבריכה המקובעת שלהם.
הנהנתי בשתיקה,כאילו שאני לא נזכרת כל יום בזמנים האלו.
״את נהיית אישה נויה״הוא אמר,גורם לי להרים גבה.
״את התייפת,וגם לא מוצא חן בעיניי המכנסיים הקצרים שאת ומור לובשות״הוא אמר בהרמת גבה,והפנס בפינת הגבה שלו עלה יחד איתה.
גיחכתי,מגלגלת את עיניי.
״אנחנו כבר לא ילדות״אמרתי מביטה בתוך עיניו ומוחקת את החיוך.
״אני מרגיש טון כעוס״הוא אמר במבט רציני,לא הייתי רגילה לכל הכנות הזו ממנו,תמיד היינו טיפוסים של קודים.
״אתה טועה״שיקרתי מורידה את עיני מעיניו,שהיו כל כך מהפנטות עד שהרגשתי עצבנית.
״את משקרת נויה״הוא אמר.
שתיקה ארוכה.
״אם זה בגלל שנה שעברה…״
״מה זה משנה״קטעתי אותו בקול חזק יותר משרציתי,
״עברה שנה״הוספתי.
הוא הביט בי כשפניו כל כך רציניות,יותר מפעם.
צלצול הטלפון שלו קטע את הרגע,הרגע הדי מוזר הזה.
״מה?״הוא ענה בטון עצבני מעט,הצלחתי לעצבן אותו.
״אני לא חוזר לבסיס,תתחילו להיות עצמאיים ולעשות מה שאתם אמורים לעשות״הוא אמר אל תוך הטלפון בטון אדיש וקר,וניתק את השיחה.
״אני צריכה לחזור הביתה״אמרתי מנערת את רגלי מהמים.
שוב השתיקה הארוכה,אבל עיניו לא זזו ממנו.
כל כך רציתי להתפרק מולו,להרגיש את החיבוק שלו,ואפילו את השפתיים שלו על שלי,כמו פעם,שהתחבאנו ממור והתנשקנו בסתר.
אבל זה כבר לא יקרה,הזמן עבר.
״אני אקח אותך״הוא אמר מסדר את מכנסו הצבאי בתוך הגרביים העבות.
״אין צורך״שיקרתי,והגוף שלי התפתל מרוב רצון לקרבה שלו.
״נויה״הוא אמר בטון קשוח,של קצין בצבא.
״אין על זה וויכוח״.
הנסיעה במכונית היתה קשה,היה קשה כל כך לתקוע את העיניים מבעד לחלון,כשהדבר הכי מעניין יושב לידך.
הוא נהג ועיניו לא זזו מהכביש,יד אחת היתה מונחת על ברכו שרעדה כאילו גם הוא לא רגוע כמעט כמוני.
״אני כל כך מתגעגע לבית הזה…״הוא אמר שנעצרנו מול ביתי ומשהו בו התרכך פתאום.
שתקתי,מרגישה שאם הוא לא ישתוק אני בסוף אתפרץ בבכי.
״והשער הירוק המכוער הזה,לא סיימתם לצבוע אותו מאז שהתחלתי?״הוא שאל מחייך.
״אמא שלי אמרה ׳שרק דור ידע לעשות מהשער המכוער הזה שער נורמלי׳״ציטטתי את דבריה.
״ומלי…״הוא חייך פתאום והפנים המורצנות שלו הרפו ״מלי,אמא שלך…היא משהו מיוחד״.
״טוב״אמרתי פותחת בפראות את דלת המכונית,ומתכוונת לשחרר את החגורה.
״נויה״הוא נאנח,והניח את הנשק שהיה עליו במושב האחורי.
״התגעגעתי אליך ילדה״הוא אמר מזכיר לי את כל מה שהיינו פעם.
את נערה קשוחה,תזכרי נויה.
״אני כבר לא ילדה דור״אמרתי משחררת את החגורה.
״לילה טוב דור״הוספתי ונכנסתי אל הבית,
נשענת על הדלת הגדולה,ואז גולשת אל הרצפה,וראשי צונח בין ידיי.