אחד ועוד אחד- פרק 1

מאיה:
בשעה ארבע יצאתי כרגיל לעבודה. יש לי משמרת בכל יום. אני ממלצרת בבית קפה שקרוב לבית, אני לא צריכה אפילו לנסוע באוטובוס כדי להגיע אליו. הרבה מהדברים שיש לי אני משיגה בכסף שיש לי, כי אני לא רוצה לבקש יותר מידי מההורים. אני לא חיה בבית של חוסר, אבל אני גם לא חיה בבית של מותרות, וכסף, ובית גדול, ומכונית לכל ילד. אנחנו חמישה אחים, בבית לא גדול. אני ואחותי שקטנה ממני בשנה וחצי, עדיין חולקות את אותו החדר. ואני כבר בת שמונה עשרה. אני עובדת כל יום משעה ארבע ועד לאחד עשרה, בערך. הם יודעים שאני תלמידת תיכון. בכיתה י"ב מעבר לזה שאתה צריך ללמוד טוב לסיום הבגרויות, הרבה ילדים גם עובדים אחרי שעות הלימודים. חשוב לנו להסתמך על הכסף שלנו. אצלי זה אפילו חשוב פי כמה.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבית הקפה אלה האנשים שאני רגילה לפגוש. הוא מעוצב באופן שדומה לבתי קפה מלפני שלושים שנה. דלפק גדול, מאחוריו עומד הכל, כיסאות בר קרובים אל הדלפק וכמה שולחנות מרובעים פרושים אחד אחרי השני בשורה, קרובים לחלון. הוא לא ענק אבל הוא ביתי, הוא משמש בעיקרו את האנשים שקרובים אליו, האנשים שגרים בשכונה. אני אוהבת את משפחת כהן לדוגמא, למרות שיש המון כאלה בשכונה. משפחת כהן מגיעה תמיד ביום רביעי לבילוי יחד עם הילדים. לבנתיים הם שניים, האם מחכה לשלישי. הם תמיד מזמינים את אותן מנות, ותמיד כיף לי לדבר איתם ולשאול מה נשמע, ומה התחדש. הילדים אוהבים לספר לי על פעילויות שהם למדו, שניהם צעירים.
וזו רק משפחה אחת. יש גם זקנים שמגיעים מידי בוקר לקפה של הבוקר, שאותם אני מפספסת אבל שומעת חוויות משאר המלצרים הקבועים, או שיש את האדון שתמיד יושב עם המחשב הנייד בפינה, יוצר דברים. אומרים שהוא מנסה להיות סופר. יש גם את אלה שתמיד לוקחים קפה לדרך, אחרי העבודה, או אחרי החדר כושר. חלק מהם אני מזהה כי הם לבושים בבגדי ספורט. הבנות תמיד רוצות קפה דל שומן.
"אני רוצה את המלצרית הג'ינג'ית!" שמעתי קול של ילדה קטנה. צחקתי והעברתי את מבטי לכיוון ממנו שמעתי את הרעש. עמדתי בדיוק באיזור הקופה, מכניסה את הכסף על קפה הפוך גדול.
"אני רואה שכולם מכירים אותך," אמרה לי הלקוחה שעמדה מולי. לא זיהיתי אותה אבל חייכתי אליה. מתפקידי לחייך לכל לקוח שמגיע.
"אני כבר כמה זמן פה ויש לקוחות קבועים," צחקתי והחזרתי לה את העודף, "שיהיה ערב נהדר." אמרתי בחיוך.
"שמרי את העודף. שתהיה משמרת קלה." היא צחקה, חייכה ויצאה מבית הקפה. התקדמתי אל עבר הילדה וחייכתי אליה. שאלתי אותה מה היא רוצה ולמה המלצרית הזו לא בסדר לטעמה, והיא אמרה שהיא ממש בסדר, ואפילו ממש יפה, אבל שהיא רוצה שאני אביא לה את השוקו שהיא אוהבת. האמא התנצלה על גסות הרוח שלה אבל אני ומור, חברתי למשמרת, רק צחקנו ואמרנו שזה בסדר גמור ונדאג לשוקו שהיא אוהבת.
"מלצרית לשולחן שש." קיבלתי הוראה ללכת לכיוון שולחן שש, אחרי שהבאנו את השוקו לילדה המתוקה. חייכתי למור ואמרתי שאני אקח את זה, היא בדיוק הייתה צריכה לטפל בלקוחות של שולחן שמונה עשרה. התקדמתי עם שני תפריטים לעבר שולחן שש, שהוא שולחן זוגי, וראיתי פנים מוכרות יושבות שם. לקח לי כמה שניות כדי לזהות שזה ליאור. ליאור היה בלי ספק הילד הכי מקובל בשכבה שלנו. כולם הכירו אותו כי ההורים שלו הכירו את כולם, ודרכם הוא הכיר את כל העיר. כולן אהבו אותו כי הוא היה נראה טוב, וידע להפציץ בלימודים למרות שהוא בכלל לא התאמץ, ממה שהבנתי. כל הבנות הכירו אותו כי הוא עבר על המון, בגיל שמונה עשרה יש לו עבר נכבד של בנות העיר. לא החלפתי איתו יותר משתי מילים בחיים שלי. בנאדם עם שיער שמסודר תמיד יותר מידי טוב, בגדים ממותגים, אוטו נחשב וצמוד, ובחורה תמיד לצידו. לא תמצאו אותו לבד. הדבר שהכי שובה בו זה העיניים שלו, בזה יכולתי להבחין ברגע שהתקרבתי.
"אהלן," חייכתי, "שניים?" שאלתי בחיוך. הוא הנהן אליי והמשיך להתעסק בטלפון שלו.
"ליאור נכון?" חייכתי. הוא הרים את ראשו אליי בקטנה, חצי עין על הטלפון.
"כן, אנחנו מכירים?" הוא שאל אותי.
"בערך," אמרתי, "אני לומדת איתך בשכבה. יב'3."
"מזל טוב, את רוצה שקל על זה?" הוא שאל. הסתכלתי עליו מופתעת וניסיתי לא לקחת ללב את ההערה המגעילה שלו. בסוג כזה של אנשים לא נתקלתי הרבה זמן.
"אוקיי. אתה רוצה משהו בינתיים עד ההזמנה?"
"רק שתלכי." הוא אמר לי. הבטתי בו מופתעת, בגסות הרוח שלו, וצעדתי רחוק מהשולחן שלו. באיזה זכות יש לו לדבר ככה לאנשים? אז יכול להיות שעובר עליו משהו, ושבגלל זה הוא במצב רוח, אבל ככה לפתוח שיחה? לא עניין אותי כל כך מה הוא ימשיך לעשות בבית הקפה האהוב עליי, ולכן ביקשתי ממישהו אחר שייקח את שאר ההזמנות לשולחן הזה. עברתי הלוך וחזור ליד השולחן, מעבירה מבט קטן ולא באמת מסתכלת עליו, לראות מה הוא עושה, עדיין עסוק לגמרי בטלפון שלו. מתוך כבוד הניחו בשולחן שלו קנקן של מים וכוס נקייה עם קש. הוא אפילו לא נגע בה.
בשלב מסוים ראיתי שמצטרפת אליו בחורה. סוף סוף הוא הרים את הראש שלו מהטלפון. הוא קם לקראתה, נתן לה נשיקה על הלחי והיא התיישבה מולו. זה היה כמעט עשרים דקות אחרי שהוא הגיע לבית הקפה. אחד המלצרים ניגש לשולחן שלהם, אני עמדתי מאחוריי הקבלה וקיבלתי את ההזמנות המהירות, לכוס קפה, לעוגה לקחת. מידי פעם העברתי לשם מבטים. סוף סוף ראיתי את החיוך שתמיד עולה לו כשהוא בבית הספר, סוף סוף ראיתי אותו נהנה ממשהו. הם עזבו את המסעדה, מחובקים, בערך שעה אחר כך.
"את מכירה אותו?" שאלה אותי מור כשניקינו את הדלפק הארוך ואת הזכוכית שמגנה על העוגות המושלמות של המסעדה.
"לומד איתי בשכבה. שוויצר ומתנשא."
"למה את אומרת את זה? הוא נראה ילד נחמד." היא צחקה.
"ניגשתי אליו בחביבות כמו לכל אחד, הוא רק התרגז, וכששאלתי אותו אם הוא צריך משהו לפני שהוא מזמין הוא אמר שאני אלך. אם זו לא גסות רוח אני צנצנת." אמרתי לה מעוצבנת. היא גיחכה וחזרה לנקות את השטח המלוכלך. יותר לא דיברנו עליו. חיכיתי ללראות אותו מחר בבית הספר, להעביר לו מבט מגעיל וקר וללכת. אבל בעצם למה שהוא יסתכל בכלל לכיוון הזה? אנשים כמוהו אף פעם לא מסתכלים על בנות כמוני. אפשר בבירור לדעת עם איזה אנשים הוא יצא, בנות שמשתוות לבתים שמהם הוא בא. האנשים האלה הם הכי מסוכנים. מקרינים כלפי חוץ דברים אחרים מהאופי שלהם בפנים. הם מחליאים אותי.
"נתראה מחר." אמרתי בחיוך למור ונתתי לב חיבוק אחרי יום עבודה ארוך. יצאנו יחד עם האחראית משמרת שסגרה את המקום. התקדמתי לכיוון הבית ברחוב האהוב עליי, בשכונת ילדותי. יש לי זיכרונות מכל כך הרבה מקומות ברחובות האלה, מספסל כאן, מפארק פה. יש משהו מדהים בללכת יום יום ברחוב הזה בשעות האלה, כשכולם כבר כמעט ישנים, ולהיזכר בזכרונות מתוקים. השכונה הזו היא הבית בשבילי.