אחד ועוד אחד- פרק 12

מאיה:
"אהלן מאיה." אמר לי דן כשהוא עומד בפתח ביתי. זה היה יומיים אחרי שליאור אמר את מה שהוא אמר. לפני שהספקתי לומר משהו, דן אמר שהוא השיג את הכתובת של הבית שלי מרז, שאליה הוא הגיע דרך חבר טוב. חייכתי אליו חיוך קטן ומחיתי את הדמעות. לא באמת הפסקתי לבכות ביומיים האחרונים, זה כאילו התפרץ ממני נהר של דמעות.
"אני יכול להיכנס?" הוא שאל חושש. הנהנתי אליו, מנגבת שוב עם ידיי את הדמעות ונותנת לו מעבר להיכנס פנימה. הוא בדיוק ראה את הקטן משחק בצעצועים על השטיח בסלון. סגרתי אחריו את הדלת והוא הסתובב אליי, מבויש.
"החדר ריק כרגע, אחותי אצל חברה." אמרתי לו. הוא הנהן אליי בשקט. אפילו להתקרב אליו ולנשק אותו לא יכולתי. כל הזמן הרגשתי שאם אני אגע עכשיו במישהו, משהו בי ישבר. אפילו כשאמא ואבא ניסו להבין מה קורה לי, ואמא נתנה לי את החיבוק החזק שלה, הרגשתי שאני צריכה לדחות את החיבוק הזה. כל הגוף שלי סרב למגע.
"לא ידעתי מה להביא, גם לא ידעתי בדיוק באיזה מצב אני אמצא אותך אבל.."
"מאיה?" שמעתי את הקול של אמא. צחקתי צחוק קטן והפניתי את מבטי אליה. היא התקרבה מאיזור המטבח לסלון. דן הציג את עצמו, אמר שהוא ידיד שלי. באמת עוד לא הכרזנו על כלום. דייט וחצי, קצת סמסים פה ושם, מי יודע להגדיר מה אנחנו בכלל? היא חייכה, אמרה שאם הוא רעב יש אוכל במקרר, משהו שהיא תמיד נוהגת לעשות כשמגיע מישהו הביתה, והלכה לקחת את הקטן מהשטיח. אני רק בהיתי בשקט בכל המעשים שלה.
"בוא," אמרתי לו רגועה וחייכתי אליו. הוא הנהן ובא אחריי לחדר. העפתי שמיכה שהייתה בכניסת החדר כשנכנסתי והתיישבתי על המיטה. הוא הלך בשקט והתיישב על אותה המיטה קצת רחוק ממני. אני ישבתי בישיבה מזרחית, פניי מופנות כלפי מטה. התביישתי קצת במצב של הבית הזה. הוא רואה שאנחנו שני קצוות- הוא, עם הנהג של אבא שלו, עם הכסף, ואני, שחולקת את החדר עם אחותי הקטנה, שאמא כי היא מרגישה צורך לעשות את זה אומרת שיש מה לאכול כשבפועל אני יודעת שיש רק מנות בסיסיות. עוד דמעה יצאה לי מהעין. אני פשוט לא יכולה להפסיק לבכות.
"היי," הוא אמר רגוע והתקרב אליי. הוא שם את ידו על הלחי שלי ואני התרחקתי.
"שיט.." הוא נאנח, "עשיתי משהו הא?" הוא נאנח. שתקתי ונתתי לעצמי להירגע מפרץ הדמעות. רק לשמוע אותו מדבר הרג לי את הקול. ראיתי אותו נאנח, קובר את הראש בין ידיו ומביט לרצפה.
"אני לא ממש יכולה לדבר," אמרתי לו בלחישה, ממשיכה לבכות. בחיים לא הייתי ככה. בחיים לא הלכתי לישון בוכה, והתעוררתי בוכה. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי, במבט מלא רחמים, מלא עצבות, "אבל זה לא אתה. אתה דווקא מה שגורם לי לשמוח כרגע." אמרתי לו בצחוק קטן. הוא נאנח בהקלה וחייך חיוך קטן.
"איזה כיף שאת אומרת את זה," הוא אמר רגוע ושם את ידו על הברך שלי. שוב נסוגתי לאחור. הוא כיווץ את ידיו והסתכל עליי.
"מאיה מה קרה?". הנדתי את ראשי לשלילה, והמשכתי לבכות. אני פשוט לא יכולה לדבר. המילים חנוקות בגרון, אין לי תשובה לשום דבר, ואני אוגרת בתוכי את כל הכאב. אני לא מצליחה לזכור כלום, אני רק מרגישה כאב חד ברגע שמישהו נוגע בי. בכיתי והשענתי את ראשי על ידיי, ודן לא יכול היה להישאר אדיש לכך. הוא התקרב אליי וחיבק אותי, בין אם רציתי ובין אם לא, ליטף את ראשי והרגיע אותי. בחיבוק שלו לא הרגשתי רע. ראשי היה על בית החזה שלו, והמשכתי לבכות, עד שהצלחתי לרגע להירגע. לקחתי נשימה עמוקה וקמתי מחיבוקו.
"תודה." אמרתי לו בחיוך קטן. הרמתי אליו את ראשי והוא שם את ידו על לחיי, מנגב את הדמעות שלי, ואז הוא קירב את ראשו לשלי ונישק לשפתיי. אומרים שנשיקה מרפאה הרבה דברים, יש אנשים שצודקים כשהם אומרים את זה. דמעה מלוחה ברחה עם הנשיקה הזו, אבל לא יכולתי לעזוב את שפתיו שהרגיעו אותי, שהעבירו לי את התחושה שמישהו באמת אוהב אותי.
"התחפרנתי כשלא היית בבית הספר, שאנשים לא ידעו איפה את. התחרפנתי מזה שלא ענית לטלפונים, שלא ראיתי אותך בבית הקפה. חברה שלך אמרה שהיא לא זוכרת את הפעם האחרונה שהפסדת משמרת.." הוא נאנח כשמצחו עדיין קרוב אליי, "הייתי חייב לבוא לפה. הדאגת אותי."
ליטפתי את ידו, מעלה את אצבעותיי מעלה ומטה על הזרוע שלו. ראיתי אותו עוצם את עיניו וצוחק.
"אל תעשי את זה, אני לא אשלוט בעצמי." הוא אמר לי בחיוך. צחקתי צחוק קטן. סופסוף לצחוק קצת, זה חסר לי בימים האחרונים. דן סיפר לי על היומיים האחרונים, על זה שבעיקר לא יצאתי לו מהמחשבות, בעיקר אחרי כל מה שהיה. הוא רצה לדבר איתי על כל מה שקורה, ולא הייתי זמינה בשבילו בשביל לספק לו את התשובות. הוא אמר שהוא היה נכנס לשיעור, והמחשבות יצאו מאוד מהר גם מדאגה וגם ממחשבה על האושר שהוא נמצא בו פתאום.
"כבר כמה שנים שלא היה לי משהו שהתקרב למה שקורה איתך," הוא אמר לי רגוע, "לא האמנתי בזה שזה נכון לי. חיפשתי משהו שאני ארגיש שיכול להיות רציני. ואז באת. אני לא יודע אם שואלים את השאלה הזו בכלל אבל- אנחנו יחד?" הוא שאל מובך. חייכתי מהסיטואציה ההזויה שנכנסתי אליה. מצד אחד המחשבות שלי בורחות לעולם הקודר, מצד שני מישהו שאני באמת רוצה יושב מולי ואומר לי שהוא מעוניין בי ורוצה אותי כחברה שלו. הקונפליקט בין העצב לשמחה.
"אני לא יודעת, אבל אני אשמח אם כן." אמרתי לו בחיוך. הוא חשף את חיוכו המושלם, בו לא פחד לחשוף את השיניים שלו כדי ליצור את החיוך הכי גדול שלו, והוא הרים את ידי ונישק לה. צחקתי מהעניין. הוא כזה קיטשי שזה מדהים.
שניה אחר כך שוב הרכנתי את ראשי והמחשבות חזרו. לקחתי את ידו של דן, זזתי קצת על המיטה ונשכבתי על הצד, מבקשת תוך כדי המעשים שיעשה כמוני, יבוא לצד השני ויחבק אותי בחיבוק של כפיות. הוא הבין מאוד מהר. הוא הוריד במהירות את שתי הנעליים שהיו על רגליו והצטרף אליי מצד ימין, מחבק לבטני. הייתי עטופה בתוך חיבוק של מישהו שאני מתרגלת לאהוב.
"אולי יהיה לי נוח יותר לספר לך מה היה אם לא אסתכל לך בעיניים, עוד קשה לי עם הכל." אמרתי לו רגועה. שמעתי אותו שותק לרגע ואז הרגשתי את הנשיקה שלו על הכתף שלי. הרמתי מעט את ראשי כדי לראות את פרצופו מעליי.
"תספרי רק אם את מרגישה בנוח," הוא אמר לי רגוע, "אני פה כדי להקשיב." לקחתי לעצמי עוד כמה דקות של שקט ואז פתחתי את הפה והתחלתי לספר לו את מה ששמעתי מליאור. הזכרתי את השם של ליאור למרות שידעתי שהם קרובים. הדגשתי תוך כדי הסיפור, שאני לא רוצה שיכעס על ליאור, שיתפרץ עליו, כי ממה שהבנתי הוא ואח שלו כבר לא קשורים. בכיתי תוך כדי הסיפור. הסיפור הפסיק שם, עם ההורים עוד לא יצא לי לדבר על זה. כל מה שאמרתי לדן היה רק מה שידעתי מליאור והתחושות שבאו אחר כך.
"תגיד משהו," ביקשתי מדן כשקלטתי שאנחנו שוכבים ככה כבר חמש דקות בשקט. הוא עזב לאט לאט את האחיזה בבטן שלי וקם למצב של ישיבה. חזרתי גם אני לשבת והסתכלתי על גבו שהופנה אליי, מכופף.
"מה כבר יש להגיד?.." הוא אמר לי בפנים עצובות והסתכל עליי. הנחתי את ידי על ידו, מרגיעה גם אותו.
"מה ליאור בשבילך?" שאלתי אותו בשקט.
"הוא החבר הכי טוב שלי." הוא אמר. פערתי את עיניי והסתכלתי עליו. הוא הנהן בקטנה והמשיך לשתוק.
"מאיה זה כל כך לא מגיע לך.." הוא נאנח, "לא מגיע לך להיות קורבן לדבר הזה. לא מגיע לך לשבת עכשיו ולבכות על זה המון, לא מגיע לך לעבור התעללות כמו זו, לא מגיע לך להתחרפן מזה שאת לא זוכרת שום דבר, שאת זה אגב אני בכלל לא מבין. אני רק רוצה להבטיח לך," הוא אמר והסתכל עמוק אל תוך עיניי, "שכל עוד אני חי, אני לא אתן שזה יקרה לך עוד פעם." חייכתי אליו חיוך קטן והתקרבתי מעצמי כדי לנשק לשפתיו. צלצול טלפון עצר אותנו באמצע.
"אפרופו.." הוא צחק וענה לשיחה. הוא סיים אותה במהירות ואמר שזה ליאור, ששומעים בקול שלו שגם עליו משהו עובר. הנהנתי אליו בשקט. הוא אמר שהוא יסע עכשיו, יעבור בבית, יסדיר את הנשימה ואת המוח, ויבין מה ליאור רוצה.
"דן," אמרתי כשהוא קם מהמיטה שלי כשנעליו כבר עליו, "תודה שבאת."
"את חברה שלי, שאני לא אדאג לך?" הוא שאל בחיוך כובש.