אחד ועוד אחד- פרק 2

מאיה:
למחרת בבית הספר, כשעמדתי ליד הלוקרים והכנסתי כמה ספרים פנימה, מישהו נעמד לידי. הסתכלתי הצידה וראיתי שהוא מסתכל עליי, מחייך. הסתכלתי עליו לא מבינה וסגרתי קצת את הלוקר כדי להסתכל עליו.
"אפשר לעזור לך?" שאלתי בחיוך. זה היה יום נורמלי לגמרי של כיתה י"ב. מעט שיעורים, בעיקר של המקצועות שחשוב ללמוד כרגע. כמו כל יום, גם היום הייתה לי משמרת בארבע אחרי הצהריים.
"את מאיה נכון?" הוא שאל אותי. הנהנתי אליו לא מבינה לאן הוא מגיע.
"אהלן, דן." הוא אמר בחיוך והושיט לי את ידו קדימה. חייכתי והפניתי גם אני את ידי קדימה כדי ללחוץ את ידו. הסתכלתי עליו. שיערו היה שחור, מסורק היטב, עיניו היו ירוקות. מעטים האנשים שראיתי שנראו כמוהו. זיהיתי אותו, ידעתי שהוא לומד איתי בשכבה, פשוט אף פעם לא יצא לנו לדבר. לא ידעתי למה הוא פונה אליי. בדרך כלל אנשים כמוהו עושים ממני צחוק, או שהם צריכים משהו, כמו עזרה בעבודה שבה אני אעשה את הכל.. כבר הכרתי סוג כזה של אנשים. חיכיתי שהוא ימשיך לדבר, וכשהוא הבין שאני לא הולכת לשאול עוד משהו הוא פתח ואמר שהוא ראה אותי מסתובבת לאחרונה במסדרונות והרבה פעמים חייך לעצמו. הסתכלתי עליו עדיין לא מבינה.
"רציתי לשאול אותך אם תרצי לצאת איתי." הוא אמר לי. הסתכלתי עליו לא מבינה, מסמיקה והזזתי קצוות שיער למאחוריי האוזן.
"מתי חשבת?" שאלתי.
"היום?" הוא אמר. חייכתי והרכנתי את ראשי.
"אני עובדת עד מאוחר. כל יום אני עובדת עד מאוחר, לא בטוחה כמה זה יהיה אפשרי."
"מתי מסתיימת משמרת?" הוא עדיין התעניין. חשבתי שככה אני אוריד אותו מהעניין. פקפקתי בכל מה שהלך שם, אבל לפעמים אתה פשוט מסרב להמשיך לפקפק. הוא היה נראה נחמד, מקסים כזה, חוץ מזה שהוא היה נראה טוב. אמרתי לו שאני מסיימת לעבוד בסביבות אחד עשרה, ושלהתחיל פגישה בשעה הזו זה נראה לי קצת מטורף. הוא חשב שנייה, ואז אמר שאם זה בסדר מבחינתי, לחזור הביתה קצת יותר מאוחר, בסביבות שעה אחת, הוא ישמח לראות אותי אחרי העבודה. אני לא כל כך מותשת אחרי העבודה, אני אפילו די עירנית. המשמרות משמחות אותי כי אני רואה את האנשים שאני אוהבת לראות בבית הקפה. הבנתי שלמחרת אני אתעורר על כלום שעות שינה, אבל זה היה נשמע טוב.
"לאן להגיע באחד עשרה?"
"אתה מכיר את בית הקפה ברחוב האורן?" חייכתי אליו. הוא הנהן אליי ואז הוציא את הטלפון שלו מכיסו האחורי.
"אם יהיה בעיות אני אתקשר אלייך, בטח לא ממש תהיי זמינה אבל עדיין, שיהיה לי." הוא חייך אליי. החיוך שלו היה מדהים. צחקתי ורשמתי לו את המספר שלי בנייד שלו, הוא חייך, אמר שנדבר והלך לדרכו. אני צריכה לזכור כשאני עוברת בבית לקחת בגדים קצת יותר יפים לקראת הערב. צחקתי מכל הסיטואציה, עוד ניסיתי להבין מה קרה בעשר הדקות האחרונות, ואז התקדמתי לכיוון הכיתה. בדרך ראיתי את ליאור עובר מולי, בדיוק יורד במדרגות. הוא לא העביר חצי עין לכיווני. למה באמת ציפיתי..
"איזה דן?" שאלה אותי רז כשהתיישבתי איתה לאכול צהריים בהפסקה הגדולה. הבאתי מהבית אוכל חם, שהוא אמנם לא כל כך חם כרגע, אבל זה עדיין עדיף על פני עוד לחם עם משהו. אמרתי לה שאין לנו הרבה דן בשכבה, אז הדן הזה שכולם מכירים. לא הייתי סגורה על שם המשפחה שלו. היא הסתכלה עליי מופתעת וחייכה. היא אמרה שהיא שמעה שהוא ילד מקסים, ושאני צריכה להתרגש מהפגישה איתו. אמרתי לה שבשבילי זה בסך הכל פגישה, ושיש לי עוד המון דברים לפני הפגישה הזו שאני צריכה לחשוב עליהם.
"מה מתרוצץ לך בראש?" היא שאלה בחיוך.
"עבודה בעיקר, לימודים, משפחה.. עזבי, לא דברים מעניינים. מה איתך? קרה משהו ביום וחצי האחרונים ששווה לדבר עליו?" שאלתי בחיוך. היא צחקה וסיפרה סתם דברים, על דברים שקרו לה בבית, על שיחות מעניינות. ככה הן רוב השיחות של שתינו. פשוט כיף לנו לדבר.
בארבע שוב התייצבתי במסעדה. יש לי כבר שגרה די ברורה של חיים. אחרי הלימודים, ולא משנה כמה הם עמוסים, תמיד תגיע משמרת, אחריה אגיע הביתה ואשן, ואתעורר ליום לימודים חדש. רק סופי השבוע יכולים להיות מיוחדים, בהם לעיתים אנחנו נוסעים יחד למשפחה מחוץ לעיר, או שאני יוצאת ביום שבת בערב עם חברים. אני מקפידה לא לעבוד בשבת בערב כדי לשמור זמן למפגשים חברתיים, כדי לשמור גם זמן לעצמי. אי אפשר לעבוד כל הזמן.
בסביבות שעה חמש שוב ראיתי את ליאור מגיע למסעדה. ההפתעה שתקפה אותי הייתה ברורה לכולם, גם למור שהייתה לידי.
"שוב הוא פה?" היא שאלה אותי בלחש כשעברה לידי בדרכה למטבח.
"מסתבר.." אמרתי מהוססת. מה קורה פה? לא היה מישהו אחר שיפנה אליו, מור הייתה עסוקה עם שולחן של חמישה, ושני המלצרים האחרים של אותה משמרת גם הם היו עסוקים, ולכן הייתי חייבת ללכת אליו. שוב לקחתי שני תפריטים והעליתי את החיוך שלי על הפנים, בידיעה שהוא הולך להוריד אותו.
"אהלן," אמרתי בחיוך כשהוא התיישב בשולחן אחר מאתמול, גם הוא של שניים, "שניים?"
"כרגיל." הוא אמר לי. גם הפעם הוא לא הרים את ראשו מהטלפון. לא הבנתי כמה אפשר להיות מכורים לחתיכת מתכת. חייכתי אליו והתחלתי להתקדם, כשהוא השמיע את קולו ואמר שהוא ישמח לקבל מים כמו אתמול. הנהנתי והלכתי למאחוריי הדלפק, להביא קנקן מים קרים יחד עם כוס. כשחזרתי לשולחנו הוא כבר שם את הטלפון בצד והסתכל עליי. ראיתי שהוא בוחן את מעשיי.
"כמה פעמים את עובדת פה במשך השבוע?" הוא שאל אותי. הסתכלתי עליו מופתעת. הוא פותח בשיחה?
"כל יום בשבוע, למעט סופי השבוע." אמרתי לו והמשכתי לעמוד מולו, לראות אם הוא שואל עוד משהו. הוא הנהן אליי ושתק. אחר כך עזבתי את שולחנו, לא לפני ששכחתי להגיד שאם הוא ירצה להזמין הוא מוזמן לפנות אליי. הוא לא חייך אחרי שאמרתי את זה. כנראה שזה יותר מידי לבקש.
חצי שעה אחר כך ראיתי בחורה מתקרבת לשולחנו. בחורה אחרת מאתמול. הוא קם אליה בחיוך, ונתן לה נשיקה קלה על השפתיים. כמה דקות אחר כך הם קראו לי והזמינו משהו קל לאכול, והיא גם ביקשה קפה הפוך. היא הייתה נראית מקסימה, הרבה יותר ממנו. ממש חייכנית. מילאתי אחרי ההוראות שלהם, כשאני לא מספקיה לחשוב מה הקשר בינו לבינה, ומה הקשר בינו לבין זו שראיתי אותו איתה אתמול. הם היו הרבה יותר קרובים מהבת שהוא נפגש איתה אתמול. הנחתי שאולי אתמול הוא נפגש עם אחותו, או עם בת דודה. בעצם למה אני הורגת לעצמי את המוח במחשבות על זה, אין בזה שום פואנטה. תפסתי אותם כמה פעמים מתנשקים, שמתי לב לתנועות הבטוחות שלו. קשה היה לא לבהות בזה כשהם ישבנו ממש קרובים לדלפק הארוך.
"זו חברה שלו הא?" שאלה אותי מור. צחקתי ואמרתי שכנראה, שאני לא מכירה אותו מספיק טוב בשביל לדעת את זה. היא צחקה ואמרה שיש לה מזל, שהוא שווה. גלגלתי עיניים ואמרתי שעם כמה שהוא שווה, הוא עדיין שחצן ומתנשא. הם יצאו בערך שעה וחצי אחרי מבית הקפה, השאירו אפילו טיפ נדיב.
המשמרת המשיכה להתקדם, מהר מאוד הגיעה שעת הסגירה. ניקינו את המקום, שטפנו את הרצפה, שוב יצאנו כולנו יחד עם האחראית משמרת שנעלה את המקום. כבר יש תחושה נורא טובה עם האנשים שעובדים שם. אני חושבת שזה מדהים, זה ממש לא מובן מאליו שתהנה מעבודה כזו וממקום כזה. כולנו איחלנו אחד לשני לילה טוב ואני התיישבתי בכניסה לבית הקפה מחכה לדן. רק אז נזכרתי שלא לקחתי ממנו את הטלפון שלו כדי לשאול אותו דברים, או כדי ליצור איתו את הקשר. בדקתי את הטלפון וראיתי שאין הודעות חדשות למעט אמא שאמרה לילה טוב. היא תמיד הולכת לישון לפני שאני חוזרת הביתה. התיישבתי וחיכיתי, מקשיבה לשקט שבאוויר. לא מפחיד לשבת ברחוב שם, השכונה היא שכונה בטוחה, ליד המסעדה אני מרגישה בטוחה.
לא ראיתי כלום. במשך כמעט חצי שעה ישבתי שם ולא ראיתי כלום. נשענתי על דלת בית הקפה והמשכתי לחכות. כבר עברו ארבעים וחמש דקות. ראיתי שאני מתקרבת לחצות, הבנתי שהוא כבר לא יגיע. לא הבנתי מה קרה בדרך, ולא הלכתי ישר להאשמות של הוא הבריז לי. אולי הוא נתקע בדרך, אולי הוא שכח את הטלפון, אולי לא היה לו איך להודיע, אולי קרה משהו. קיוויתי שבסופו של דבר לא קרה כלום. אין טעם שאני אאכיל לעצמי את המוח על זה שהוא הבריז לי אם זה לא נכון, אולי מחר אני פשוט אברר.
התקדמתי לכיוון הבית, שוב ברחובות שאני אוהבת. חשבתי על דן וחשבתי על ליאור. שאלתי את עצמי אם מפגישה לפגישה בבית הקפה, ליאור יתחיל לשאול יותר שאלות, אולי מלשאול כמה פעמים אני עובדת פה, הוא יפתח אשכרה שיחה וישאל אותי קצת על עצמי. או אולי זה חלום שאני מאכילה את עצמי בו. ודן, אולי משהו מתפתח, אולי משהו בכלל לא. אולי זה נגמר עוד לפני שזה התחיל.