אחד ועוד אחד- פרק 5

מאיה:
הרגשתי שזו כבר שגרה לראות אותו בבית הקפה בכל יום. הפעם ראיתי שהוא לא מתיישב בשולחן לשניים. הוא הלך לשולחן שאמור להכיל עד שמונה אנשים. לא ידעתי מה קורה. אני לא מדברת איתו בבית הספר כדי לדעת אם הוא מתכנן מסיבות או פגישות מלאות באנשים. הוא גם לא אמור לעניין אותי כל כך. למזלי בדיוק הייתי עסוקה בהזמנות אחרות ולכן את השלבים הראשוניים מלצרית אחרת עשתה, אם זה להביא מים או לחכות עד שכולם יתקבצו.
כשראיתי את דן נכנס למסעדה הסתכלתי עליו מופתעת. הוא חייך חיוך קטן והתקדם לכיוון השולחן עם ליאור. איך לא ראיתי את זה קודם?.. ברור שהם קשורים. ליאור עושה עליי צחוק. ברור שהוא שלח את דן בשביל לקבוע את מה שהוא רצה לקבוע, ברור שבגללו דן לא הגיע אתמול לפגישה, ברור שהכל היה כדי להוציא אותי מפגרת. לא יצאתי כל כך מפגרת אבל, לא ניגשתי לדן כל היום. העדפתי להראות לו שזה פחות מזיז לי. לא באמת האמנתי בפגישה הזו. חיכיתי כי מן הראוי לחכות אם דבר כזה יקרה, וכשראיתי אותו היום בבית הספר אז רק שמחתי שלא קרה לו שום דבר שבגללו הוא לא הגיע. אולי הוא הבין שהוא פשוט לא מעוניין, או שהכל היה תרמית אחת גדולה של הפוץ המתנשא. גם פה לא יצרתי איתו קשר.
"מאיה," שמעתי את הקול של דן מאחוריי כשפיניתי שולחן שהיו עליו רק שתי כוסות קפה. הסתובבתי אליו וחייכתי.
"כן, אפשר לעזור לך?" שאלתי. הוא הסתכל עליי חצי מחויך ואני עמדתי מולו זקופה יחד עם המגש של הכוסות.
"רק רציתי להגיד שאני מצטער שאתמול זה לא יצא." הוא אמר לי. הנהנתי אליו וחייכתי חיוך מאולץ.
"זה בסדר, הייתי צריכה לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שאתה עושה ממני צחוק." אמרתי בחיוך, בציניות מטומטמת, והפניתי אליו את גבי. שמעתי אותו נאנח והרגשתי אותו מחזיק בכתפי. הסתובבתי אליו שוב וראיתי אותו עצוב, פניו נפולים. הוא התקרב אליי ואמר בלחש שזה ממש לא ככה, שהוא אפילו מצטער שככה אני מרגישה.
"אני עובדת," אמרתי לו חד וחלק, "תחזור לחברים שלך. נדבר מתישהו." אמרתי לו והלכתי לכיוון המטבח, לשים את שתי הכוסות המלוכלכות בשטיפה. ראיתי בזווית העין שהוא מתקדם בחזרה לכיוון השולחן של החברים שלו. ראיתי שישה מהם. לאחד מהם הקדישו את מירב תשומת הלב, כנראה שחוגגים לו משהו.
גם בהמשך הערב לא הייתי צריכה לשרת אותם. מור לקחה את הפיקוד. אני מידי פעם השגחתי מרחוק שהם לא עושים שטויות. האמת שהם היו מתורבתים. הם לא הזמינו המון מנות, כל אחד הסתפק במנה ביתית אחת ממה שקראתי. כנראה שהם ילדים של אוכל ביתי. הם הזמינו גם בירה עם האוכל הזה. מזל שיש לנו את זה בבית הקפה. הם אפילו לא עשו יותר מידי רעש מהאגף הזה, הם לא הפריעו לתחושה הנינוחה שיש תמיד בבית הקפה.
"כולם איתך בשכבה?" שאלה אותי מור כשסידרנו את הדלפק. הנהנתי אליה.
"ואת חברה שלהם? הם שווים. את לא מבינה באיזה התרגשות אני הולכת כשאני מתקרבת אליהם." היא אמרה לי נרגשת. גלגלתי עיניים ואמרתי לה שהם ההיפך מהילדים שהיא הייתה רוצה להסתדר איתם, שעושים צחוק מכל עניין מפגר, שמזלזלים בכל מערכת שהם מקבלים, שיש להם דעה אחת על איך הבחורה שלצידם צריכה להיראות ועם זה הם הולכים. הילדים שיחפיצו כל בחורה, שלא יישארו במשהו במשך יותר מחודש, שייפגעו כל עוד הם יוכלו רק כדי לרצות את עצמם. אגואיסטים מסריחים.
"עד כדי כך? ממתי את מקללת ככה?" היא אמרה לי. אני באמת לא מרבה לקלל.
"מאז שהם עושים עליי צחוק." אמרתי ופניתי למחוץ לדלפק כדי לגשת לזוג זקנים נחמד שהרים את ידו בבקשה למלצרית. אני באמת מרגישה שהם עושים ממני צחוק.
הם יצאו ממש לקראת שעות הסגירה של המסעדה. אנחנו תמיד סוגרים בסביבות אחד עשרה למעט ימי חמישי, ששם המסעדה פתוחה עד חצות. כל אחד מהם עבר את אורך המסעדה הלא ארוך, מחייך וצוחק. כל אחד מהם לבוש יותר מתוקתק מהשני. הם ילדים עם כסף, רואים שלכל אחד מהם יש בית טוב שהוא בא ממנו. בדיוק עטפתי את העוגות שלא נמכרו באותו היום, ולכן אפילו לא הסתכלתי עליהם כשהם יצאו. הגב שלי הופנה אליהם. לא רציתי שום קשר איתם, לא רציתי אפילו לראות אותם. מור יצאה כדי לפנות את כל הכלים, הם היו מהאחרונים שיצאו מבית הקפה באותו היום. שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה, והיא אמרה שהיא תסתדר, שהיא כבר את הרוב פינתה ומה שנשאר שם זה בעיקר צלחות העוגה וכוסות הבירה. חייכתי אליה והמשכתי בעיסוקיי.
"הם השאירו טיפ משוגע." היא אמרה לי כשהיא חזרה. חייכתי אליה ולא הופתעתי. עם כמה שהם חארות, הם כנראה יודעים שאנחנו קורעות את התחת בשביל העבודה הזו ושמגיע לנו לקבל את החיזוקים מהטיפים. הם באמת השאירו לה טיפ מטורף.
"וזה בשבילך," היא אמרה ונתנה לי פתק לבן, "זה הושאר על השולחן." הסתכלתי על הפתק המקופל שעליו נכתב השם מאיה. יש רק שני אנשים שיכולים להשאיר את הפתק הזה מתוך כל הקבוצה שהייתה שם. הנהנתי אליה והחלטתי שאני אסתכל בו אחרי שתיגמר המשמרת, צריך לתקתק עבודה אם אנחנו רוצות לצאת מכאן בזמן.
"מה תעשי עם כל הכסף שתחסכי?" שאלה אותי מור כשכבר החלפנו את השלט בכניסה לסגור והתחלנו לטאטא ולהרים את הכיסאות על השולחנות. צחקתי ואמרתי שחלק ממנו אני חוסכת ובחלק הגדול יותר אני משתמשת לצרכים יומיומיים, שאני מנסה להקל על המשפחה שלא תיתן לי כל כך הרבה מהמשכורות שלהם בשביל השטויות שלי. היא אמרה שאת הרוב היא שומרת לחלומות של אחרי צבא. מור לעומתי מגיעה ממשפחה עמידה קצת יותר, גם עם פחות נפשות להאכיל. אני מעריכה את ההורים שלי על שרצו משפחה מרובת ילדים, אבל שואלת בליבי תמיד את השאלה ממה הם חשבו שהם יוכלו לפרנס את כולנו. למרות שזה לא ממש אשמתנו שהחברה שבה אמא עבדה פשטה את הרגל. היא בניסיונות לחזור לעבודה חדשה.
אחרי שהאחראית משמרת נעלה שוב את המקום, בשגרה שאני רגילה אליה כבר במשך תקופה ארוכה, הוצאתי את הפתק מהכיס שלי והסתכלתי במה שנכתב בו.
'שיהיה לך' היה כתוב שם, עם מספר טלפון ועם השם של דן בסוף הנייר. הסתכלתי בדף וחייכתי לעצמי חיוך קטן. אם הוא מצפה שאני אתקשר הוא ממש חי בסרט.