אחד ועוד אחד- פרק 7

מאיה:
כשאני מחוץ לבית הספר, ולא עובדת, אני מקפידה להוציא את הבגדים היפים מהארון, מה שידגיש את הדברים שאני אוהבת בגוף שלי. כשאתה עם שיער ג'ינג'י, אתה צריך לדעת לבחור טוב את הדברים שהלבוש לא ייראה ליצני איתו אלא יחמיא לו. זה בעיקר בשבילי הצבעים הקלאסיים. מעטים הפעמים שתראו אותי לובשת בגדים צבעוניים מידי, מלאי צבע. יש לי צבע באופן טבעי, צריך להשאיר את השאר רגוע.
בשעה תשע וחצי כמו שקבענו קיבלתי טלפון מדן, הוא אמר לי שהוא בחוץ, שהוא מניח שהוא בחוץ לפי הכתובת. צחקתי ואמרתי להורים שאני יוצאת. שאלתי את אמא לדעתה על מה שאני לובשת, היא נתנה את אישורה ויצאתי לכיוון דן. לפני זה נתתי לכל אחד מארבעת האחים שלי נשיקת לילה טוב, שניים מהם כבר ישנו מלפני שעתיים.
"אהלן," צחק דן כשהוא ראה שאני מתקרבת אליו. חייכתי ונתתי לו חיבוק קצר. היה לו ריח מטורף, יכולתי להיבלע בתוך הריח הזה. הוא היה לבוש באופן הרבה יותר מהודר משחשבתי שהוא יתלבש. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע אחיד, בחושך זה היה נראה כמו שחור כהה, ג'ינס יפה וארוך, ונעליים בצבע אפור. עם השיער השחור והעיניים הבהירות הוא נראה חלומי. מור הייתה מתחרפנת אם היא הייתה רואה אותו ככה.
"את נראית מקסים," הוא אמר לי בחיוך. השקעתי בעיקר בחולצה ובג'קט, המכנסיים היו ג'ינסים שחורים רגילים. חייכתי אליו חיוך קטן ושאלתי אותו לאן אנחנו יוצאים. הוא שאל אותי בחיוך אם כבר חגגתי שמונה עשרה, והנהנתי אליו ואמרתי לו שכבר מלפני כמה חודשים.
"אז נוסעים לבר?" הוא שאל. חייכתי אליו. לא ישבתי בבר הרבה זמן. בפעם האחרנה שישבתי בבר זה כשהחברות התעקשו שצריך לשבת שם כדי לחגוג לי שמונה עשרה, שזה נראה להם הבילוי שחייב לקרות. צחקתי ואמרתי לו שזה נשמע טוב, אבל שאם הוא בא עם אוטו אז הוא לא יוכל לשתות. הוא חייך אליי חיוך ממזרי.
"מעדיף שלא תחשבי עליי דברים רעים עכשיו, אבל בואי נגיד ככה שאנחנו נסתדר, ואף אחד מאיתנו לא ינהג. סבבה?" הוא אמר. הסתכלתי עליו מופתעת וצחקתי. אפשר להרגיש איתו ביטחון בשנייה. הנהנתי אליו ונכנסתי לרכב. אפילו בכביש הוא שלט, נהג בביטחון. כבר הכל התחיל טוב.
הבר לא היה עמוס בשישי בערב. רוב האנשים שיוצאים בשישי למקומות שפתוחים הם החיילים, שלא יוצאים ביום חמישי כי הם לא סיימו בבסיס, ובשבת גם לא כי הם צריכים להתעורר מוקדם בראשון. רוב מי שתראה בשישי בערב בברים הם האנשים בגיל שלנו ושנה יותר. יותר נחמד לצאת ככה, אין חבר'ה קטנים שמנסים לעשות שטויות ולהשתכר בכוונה כדי להרגיש טוב עם עצמם. דן כיוון אותי לשולחן פנוי, שמסביבו היו כורסות יחיד. זה לא היה נראה בר שסתם יוצאים אליו, אלא בר שאנשים מיוחדים מכירים. המקום עומעם באורות כמו שבבר אמור להיות, אבל עדיין יכולתי לראות עם מי אני מדברת. המוסיקה הייתה טובה. זה אחד הדברים שאני חושבת הכי חשובים בבר. אם המוסיקה זוועה, פשוט לא נחמד לשבת שם.
"אתה גר באיזור? בגלל זה אתה מכיר את המקום הזה?" שאלתי אותו. הוא הניד את ראשו לשלילה בחיוך.
"חבר הכיר לי אותו, אני לא גר רחוק מכאן אבל גם לא הכי קרוב. אני אוהב לצאת לכאן בשישי בערב. אני כבר מתנצל מראש אם אני אראה כאן מישהו שמכיר אותי והוא יתחיל לשאול אותך שאלות, זה יכול לקרות בגלל כמות הפעמים שאני כאן. אבל רוב החברים הקרובים אני יודע שיצאו למקום אחר, כך שאנחנו יכולים להיות די רגועים."
"אתה מתבייש בי?" צחקתי בחיוך פלרטטני.
"בחיים לא." הוא אמר מיד. הרגשתי שאני מסמיקה, ובמזל בדיוק הגיע מלצר כדי לתת לנו שני תפריטים.
"אני פשוט אקח בירה מהחבית, סבבה?" שאלתי את המלצר בחיוך. ראיתי את דן פוזל אליי בחצי חיוך.
"פעמיים." אמר דן בחיוך, "וצלחת של צ'יפס בטטה, אם יש לכם."
"מנת הבית," צחק המלצר, "אין בעיה. תהנו חבר'ה." הוא אמר בחיוך והלך לדרכו. דן הסתכל עליי בפרצוף מוזר ואני שאלתי מה קרה. הוא צחק ואמר שאני לא נראית ילדה של בירה מהחבית, שגג אני אשתה קלסברג, או הייניקן, לא משהו אחר. צחקתי ואמרתי לו שאם כבר יוצאים לבר אז צריך לראות מה יש לבר להציע, וקשה להתאכזב מבירה מהחבית. הוא אמר לי שפעם הוא ישב בבר שהגישו שם כמה סוגים של בירה, בירות מיוחדות, כהות יותר, בהירות יותר, כמה מהן היו ממש מוצלחות ממה שהוא הזמין וטעם מחברים.
"אתה שותה הרבה?" שאלתי. הוא הניד את ראשו לשלילה בחיוך ואמר שהוא יוצא לבר בערך אחת לשבועיים, ולא משתכר, רק שותה בירה אחת להנאתו, בדרך כלל של חצי ליטר, וזה עושה לו את הערב. בשבילו בגיל הזה יציאות גברים זה בירה ופיצוחים.
"ואתן, הבנות? לאן אתן בדרך כלל יוצאות בערבים?" הוא שאל אותי בחיוך.
"אני לא יוצאת כל כך הרבה. כל יציאה כזו עולה כסף, הרבה בדרך כלל. יציאות כאלה מתחילות במינימום בחמישים שקל. אני יוצאת אולי אחת לחודש, זה מה שאני יכולה להרשות לעצמי.."
"מה? עם כל העבודה, לא מרוויחים קצת יותר?"
"יש הרבה חלומות שרוצים להגשים אותם בעתיד וצריך בשבילם כסף. אם אני אבזבז עכשיו את הכל, זה בעייתי. אם אנחנו נפגשות זה בבית של מישהי, לערב בנות. קונים את המינימום של המינימום, מה שחשוב זה בעיקר החברה והשיחות. אתה לא חושב?"
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה." הוא חייך אליי, והמלצר בדיוק הגיע עם שתי הבירות שלנו. צחקתי והרמתי את כוס הבירה לכיוון דן. הוא צחק ואמר שהוא ממש שמח שהצלחנו להיפגש היום. צחקתי ונשמע גלינג בין הכוסות. שתיתי את השלוק הראשון. היה לזה טעם מדהים. צחקתי ולקחתי עוד שני שלוקים לפני שהחזרתי את הכוס לשולחן. דן צחק וחייך חיוך מרוצה.
"מה?" שאלתי בחיוך.
"כלום, סתם מרוצה ממך."
אחר כך, כשכבר האווירה הייתה קלילה יותר, התחלנו לדבר על עצמנו ועל מערכות היחסים של העבר. מסתבר שהבנאדם הזה שובר סטיגמות. לפי מי שהוא בשכבה הזו, ולפי החבורה שהוא מסתובב איתה, הייתי בטוחה שהוא דומה להם מבחינת 'עם כמה בנות הוא הסתובב'. היו לו שלוש חברות, כל אחת באמת רצינית, כמה חודשים טובים. האחרונה אפילו הייתה איתו ביחד שמונה חודשים. בעיניי זה המון. שאלתי למה זה נגמר, התעניינתי כי לא הבנתי למה בעצם להיפרד מהבנאדם הזה. הוא אמר לי שהוא דווקא סיים את זה, לעומת שתי הבנות האחרות. הוא אמר שהוא הרגיש שזה לא הולך לשום מקום חוץ מלמקום הפיזי. כבר את השאלה הבאה שידעתי שלעולם לא אשאל, אבל עניינה אותי, הבנתי שאין צורך לשאול. התשובה הייתה ברורה.
"מערכת היחסים האחרונה שלי הייתה כשלא גרתי בארץ," אמרתי לדן, "הייתי בשליחות כמה שנים, בזמן שפה יש חטיבת ביניים. עזבתי את הארץ לפני כיתה ז', חזרתי בסוף כיתה ט'."
"שליחות ארוכה." הוא אמר ולקח עוד שלוק מהבירה, ואז נשען בנוחות יותר על הכיסא שלו.
"אבא קיבל ג'וב לא רע בכלל, אבל זה נפל באיזשהו שלב. יש לי אנגלית נורא טובה," צחקתי, "זה בעיקר משם. ובזמן שהתגוררתי שם אז היה לי חבר, קצת יותר משנה."
"הוא היה הראשון שלך?" הוא שאל. לא ידעתי בדיוק איך לענות לו על זה.
"לא ממש, בערך." אמרתי לו, "קראו לו ג'יי אם זה מעניין אותך, כן כמו האות, הייתי צוחקת עליו הרבה על זה. לא היה לו קשה כל כך להגיד את השם שלי, דווקא זה טוב שבחרו לי שם נוח. למדנו ביחד באותה שכבה, התברגתי שם בבית הספר, זה אפילו לא היה נראה להם שונה שיש תלמידה חדשה שלא מדברת הכי טוב אנגלית. גם היינו די קטנים.. כשכבר התרגלתי לחיים של שם אז חזרנו לארץ."
"נשארת עם מישהו משם בקשר?" הוא שאל אותי. הנדתי את ראשי לשלילה.
"עבר יותר מידי מאז. השעות הן מטורפות בין פה לשם, וכשחזרתי לארץ יצרתי קשרים הרבה יותר חזקים ממה שהיה לי שם. טוב לי פה פי כמה וכמה, זה בטוח. שם זה תמיד היה להרגיש קצת לא קשור."
"אז מתוך העבודה הטובה של אבא, איך בעצם.." הוא התחיל להגיד. חייכתי אליו וקטעתי את שאלתו.
"שני ההורים צריכים לעבוד כדי לכלכל בית. החברה של אמא פשטה את הרגל בשנה שעברה. קצת קשה להעסיק כרגע מישהי די מבוגרת בשוק עבודה. אמא שלי גם לקחה הרבה חופשות לידה, אנחנו חמישה ילדים." אמרתי לו וראיתי את עיניו נפקחות, "כן, זה די הרבה במשפחות המודרניות של היום. אז עם כל העניינים של תינוק חדש בבית, וכל זה.. אמא שלי היא לא כלי העבודה הכי טוב שיש להציע לחברה בישראל."
"ומה עם עבודות משרדיות? דברים שלא דורשים ממנה עבודה יותר מידי רצינית? מה עם הוראה? עבודה סוציאלית?" הוא שאל בהתעניינות. זה הקסים אותי שהוא כל כך מתעניין. אמרתי לו שזה לא כל כך עסק שלי, ושהיא האמת מעדיפה שאני לא אכנס לזה. היא רוצה שאני אסיים את י"ב כמו שצריך, ושלא אדאג כל כך לכסף של המשפחה. אני דואגת אבל להרוויח את הכסף שלי כדי להקל עליהם.
"זה לא גוזל ממך המון? לעבוד כל הזמן?"
"זה בעיקר נותן לי המון, ולא רק כסף. אתה יודע מה זה לראות לקוחות קבועים חוזרים ומחייכים אלייך, או מה זה להרגיש שיש עוד מקום שאתה קורא לו בית? כל הצוות שעובד קבוע, אנחנו באמת כמו משפחה. אני מכירה את בעל הבית שאוהב כל אחד מהמלצרים שלו, תמיד יש לנו אחווה נורא טובה. כיף לסיים משמרות בהרגשה טובה. כשנכנסים לשם מרגישים שזה בית."
"כן, הרגשתי בזה כשהייתי שם." הוא אמר לי בחיוך. כבר מזמן חיסלנו את הצ'יפס בטטה המעולה של המקום הזה. לא הייתי כל כך רעבה ועדיין היה לי קשה לעצור בעצמי מלאכול עוד ועוד. זה פטנט לא רע בכלל.
לאור כל מה שסיפרתי לאורך כל הערב, לא התפלאתי כשדן לא נתן לי לשלם אפילו אגורה. הערב היה מקסים, הרגשתי שבאמת יש לי מישהו לדבר איתו. לא הרגשתי בפרפרים האלה הרבה זמן, וזה אומר בשבילי המון. אני מאמינה בכל הקלישאות הקטנות של הפרפרים שיש לך בבטן, ולחכות עד שהבן יתקשר יום אחרי הדייט, לראות אם יש לזה המשך, מאמינה בזה שיש משהו קסום בזוג שהולך ונפגש לדייט. יצאנו מהבר כמעט שעתיים אחרי שהגענו לשם, והזמן עבר בשנייה. דן ביקש את סליחתי לעשות שיחת טלפון קצרה, ולא הבנתי למי הוא עומד להתקשר כשכבר כמעט חצות, ממש כמה דקות לחצות. רק שמעתי אותו אומר כן ואת שם הרחוב שאנחנו נמצאים בו. מצאנו ספסל נוח לאורך הרחוב והתיישבנו בו. הייתה שתיקה קלה באוויר. אני הרגשתי את הקור שיש באוויר, לא היה רוח אבל היה די קר, אופייני לעונה. הסתכלתי על הרחוב השקט, על מעט המכוניות שעברו בו. העברתי את מבטי לדן וראיתי אותו מסתכל על משהו ברחוב, גם כן בשתיקה. ראיתי את הרגליים שלו רועדות, את הידיים שלו מתחככות אחת בשנייה. צחקתי והורדתי את הג'קט שלבשתי, וראיתי את דן מסתכל עליי מוזר.
"מה את עושה?" הוא שאל אותי בחיוך. במזל לבשתי חולצה ארוכה דקה יפה מתחת לג'קט. רק שכחתי שיש לה גב חשוף. טוב, קצת יהיה לי קר, לא נורא, לפחות אני אראה יפה באווירה הזו של הלילה. שמתי את הג'קט על שתי הידיים שלו והוא הסתכל עליי צוחק.
"את לא רצינית." הוא אמר לי בצחוק. הנהנתי אליו בחיוך והמשכתי להסתכל על הרחוב.
"מאיה באמת זה.."
"לך קר, אוקיי? זה או שאתה רועד מקור או שאתה רועד מהתרגשות. אני אלך על האופצייה הראשונה. לא קר לי, זה בסדר. יש לי אופי אימהי נורא גדול אם אני רואה מישהו שקר לו או קשה לו. אני אגיד לך אם אני אצטרך אותו חזרה." צחקתי. הוא הנהן אליי, וכמה שניות אחר כך ראיתי את ידו מונחת את הירך שלי. חייכתי לעצמי חיוך קטן והסתכלתי עליו.
"אני דווקא רועד מהתרגשות אני חושב." הוא אמר לי. צחקתי והשפלתי את מבטי. הוא ליטף את ירכי ואני הסתכלתי עליו, מהופנטת מהעיניים שלו. נגעתי בשיער שלי שנשפך לפניי, והרמתי אותו למעלה, צוחקת, מחייכת אליו, עדיין מסתכלת עליו. הוא צחק ורכן קדימה, בביטחון, בלי לחשוש, בלי שצריך לדבר על זה לפני. צחקתי והחזקתי בפניו, המחוספסות טיפה, עוד לפני שהוא נגע בשפתיי. צחקתי עוד צחוק קטן ועצמתי את עיניי, נותנת למגע שפתיו לנחות על שפתיי. זו הייתה נשיקה מדהימה, לא צריך לפרט יותר מזה, פשוט לא צריך.
"מתי אנחנו נפגשים שוב?" הוא שאל אותי כשפניו עדיין היו צמודים לשלי, מצחו שעון על מצחי.
"מתי שתרצה." לחשתי לו בחיוך, מסתכלת על השפתיים שלו שמחייכות, נושכות אחת את השנייה. זה מדהים אותי כשבנים עושים את זה.
"שנייה," הוא אמר בלחישה, בקול רועד, והוא התרחק ממני כדי לענות לטלפון. הוא אמר הלו, שמע כמה משפטים וניתק את הטלפון. הוא קם, הגיש לי את הג'קט וביקש ממני להסתובב. הסתובבתי אליו והוא שם עליי את הג'קט הנוח שהבאתי מהבית. הסתובבתי אליו בחיוך, הוא נתן לי עוד נשיקה קלה על השפתיים ואז ביקש שאבוא איתו. הלכתי אחריו בשקט, מחייכת לעצמי.
"לא רציתי שתשפטי אותי על זה, אני יודע שאת בחיים לא תשפטי אותי לפי הכסף, בחורות אחרות יכולות לראות את זה מול הפנים שלהן ישר.." הוא נאנח והסתכל עליי.
"אוקיי, ולמה אתה אומר לי את זה עכשיו?" שאלתי בחיוך. הוא צחק והפנה את מבטו לכיוון מכונית על הכביש.
"זה הנהג של אבא שלי," הוא אמר צוחק ומובך, "איתו אנחנו נחזור הביתה." הרמתי את מבטי והסתכלתי עליו. לא שאלתי אותו במשך כל הערב איפה ההורים שלו עובדים, אבל לפי הבגדים, לפי האוטו, לא חסר לו הרבה. אבא שלו כנראה מסודר בחיים.
"האוטו שלך יישאר כאן עד מחר או מחרתיים?"
"מחר אני אבוא לאסוף אותו. האמת שיש פה מסלול ריצה שאני נוהג לעשות בימי שבת. אחריו אני פשוט אבוא לכאן ואקח את האוטו. זה לא סיפור, אל תדאגי." הוא אמר בחיוך והתקרב אליי. הנהנתי אליו וצחקתי כשהוא נישק לכתף שלי בחיוך. הוא הרים את מבטו ונתתי לו עוד נשיקה קלה על השפתיים. אחר כך נכנסנו לרכב. נתתי לנהג את הכתובת של הבית שלי, ובמשך כל הנסיעה הראש שלי היה על כתפו של דן, כשהוא מלטף את ידי. כשזה מרגיש נכון, זה מרגיש נכון.