אחד ועוד אחד- פרק 8

דן:
"בוקר טוב אהוב שלי." אמא שלי העירה אותי לבוקר יום שבת. ישנתי טוב הלילה, כל כך טוב. לא יכולתי להפסיק לחלום על הפנים שלה ועל החיוך שלה, ועל הדייט המדהים שהיה לנו אתמול בערב. כבר תקופה שפגישות עם אנשים לא מרגשות אותי. זאת לא יוצאת לי מהראש. הקלות שבה, הכנות, כשהיא אוכלת בלי חשבון את הצ'יפס בטטה ומחייכת אחרי כל ביס, או כשמתפלחת מידי פעם לחלל האוויר הגומה הקטנה שאפשר כמעט לא להבחין בה, או הטירוף כשהיא רק שמה עליי את הג'קט שלה ומיד הרגשתי ריח מתוק באוויר. לא זוכר את התקופה האחרונה שהרגשתי ככה.
"בוקר טוב אמא, למה להעיר אותי?" צחקתי והסתכלתי על השעון בפלאפון. די מוקדם. עשר וחצי.
"אנחנו נפגשים לצהריים עם המשפחה של ליאור, קום, תתארגן."
"מה?" שאלתי אותה כשאני מתאפס, "למה?"
"הם צלצלו והזמינו וזו הזמנה מתוקה. חשבתי שתרצה לראות אותו, החבר הכי טוב שלך.." אמרה אמא והמשיכה ללטף את ראשי. אני תמיד אמשיך להיות ילד של אמא.
"ברור שאני רוצה לראות אותו, סתם זה מוזר. טוב, חצי שעה ואני מוכן." אמרתי לה. היא הנהנה, נשקה לקודקוד ראשי ויצאה מהחדר. קמתי מהמיטה, פתחתי את התריס, נגלה אליי שוב החדר הענק והמטורף שלי. ילד בגיל שמונה עשרה צריך לקבל שליש מהחדר הזה, תמיד חשבתי ככה, אבל ההורים שלי זה ההורים שלי. יש לי חדר שאפשר לעשות בו מסיבה כמו של דירה של חדר וחצי. יצאתי מהדלת והתקדמתי לכיוון המקלחת, לשטוף פנים, להתארגן, לעשות סידורי בוקר. אחרי שאני שוטף פנים בבוקר אני ישר מתעורר, זה הסוד הקטן שלי. התארגנתי ובחרתי בגדים, צריך להשקיע כי זה המשפחה של ליאור, וגם להם כמונו לא חסר כסף בחיים, וגם כדי לכבד את המשפחה שממנה אני מגיע. לכן שוב הייתי צריך לשים חולצה מכופתרת, ג'ינס יפה ונעליים יפות. אני אולי נראה טוב כמו שהיה אתמול, אבל אם אני לא יוצא כדי להיפגש איתה, זה לא באמת שווה.
בימי שבת אבא אוהב לקחת את האחריות על הרכב, זה שיש לו נהג לא אומר שהוא לא אוהב לנהוג. מעטים הגברים שתמצאו בחיים שלא אוהבים את השליטה על הרכב. אבא תמיד משחרר את הנהג ליום חופשי בשבת, כמו שלא באמת עובדים ביום שבת, אפילו הוא אוהב לקחת מנוחה. אנחנו אוהבים לטייל בארץ יחד עם האוטו, גם תמיד מצחיק לנסוע באוטו.
בתור בן הזקונים של המשפחה, אני הכי צעיר, גם הנכד הכי צעיר של סבא וסבתא שלי, אז יצא לי הרבה לבלות ביחידות עם ההורים. שני האחים הגדולים שלי כרגע מטיילים בחו"ל, טיולים של אחרי צבא. אח שלי נמצא שם כבר יותר מחצי שנה. אחותי רק הרגע הגיעה. אמא אמרה לי בזמן הנסיעה שהיא שמעה מאחותי השבוע על הימים הראשונים בהודו.
"אנחנו נוסעים אל הבית שלהם?" שאלתי את אמא כשזיהיתי את כיוון הנסיעה. אני נוסע את הדרך הזו בערך פעמיים בשבוע, אני מכיר יותר מידי טוב את הרחובות הקטנים שדרכם קל יותר להגיע לבית של ליאור.
"כן, הם הזמינו אותנו לצהריים אצלם. זכרת להביא את היין יקירי?" היא פנתה לאבא שלי. צחקתי והתעסקתי עם הטלפון שלי. זו שעה מצוינת לסמס של בוקר טוב למאיה. שלחתי לה בוקר טוב יחד עם סימן חיוך, לא צריך להגזים בלבבות על הבוקר. צריך לראות גם מה היא חושבת אחרי כל מה שהיה אתמול. שלוש דקות אחרי זה קיבלתי הודעה חזרה של בוקר טוב, ושהיא ערה כבר מתשע וחצי. צחקתי. רק הבחורה הזו יכולה ביום שבת לקום כל כך מוקדם. הצלחתי להתכתב איתה, לשאול אותה למה, ולמה לא לנצל את יום שבת לשינה ארוכה הרבה יותר. היא שלחה סימן צוחק ואמרה שכשיש עוד ארבעה אחים קטנים בבית אז לא ישנים כל כך הרבה בבוקר, בעיקר לא בשבת כשהילדים רוצים לטייל בחוץ. האמת שמזג האוויר היום הוא לא הכי טוב לטיול בחוץ. בדיוק כשחשבתי על זה היא כתבה שהם עכשיו אצל סבא וסבתא, כרגע היא מרכיבה פאזל, כי זה לא היה יום לטייל בו בחוץ. אני נמס מהילדה הזו. נמס.
"הרבה זמן לא ראיתי אותך מחייך ככה." אמרה לי אמא וראיתי שהיא מסתכלת עליי דרך המראה הקדמית שברכב.
"כן.." צחקתי והכנסתי את הנייד לתוך הכיס.
"מישהי חדשה?" היא שאלה אותי. הייתי קצת מובך מהשאלה הזו. זה בערך הקו האדום של השיחות ביני לבין ההורים שלי. על העניינים האלה אנחנו כמעט ולא מדברים.
"כן, אפשר להגיד." ופה סיימתי את זה. אני לא אמשיך לדבר על זה אם אני בכלל לא יודע מה קורה, ובכלל לא יודע לאן זה הולך. אני צריך בדרך כלל כמה פגישות כדי להבין מה באמת קורה. היה טוב, היה מדהים, אבל דייט אחד זה רק דייט אחד.
הכנסת האורחים של משפחת פלג היא תמיד ברמה גבוהה. קודם כל הם תמיד נחמדים, לא משנה כמות הכסף שאיתה הם מגיעים. הבית שלהם הוא לא ארמון, הם גרים בדירה גדולה אבל הם לא מנסים להתרבב על מה שיש להם. ההורים של ליאור הם סחבקים אמיתיים, אני גם יודע כמה הוא מכבד אותם. הרבה מהדברים שהוא עושה, הוא עושה כי הוא מכבד אותם, ורוצה לגרום להם להרגיש גאים. הם תמיד מקסימים, אבא שלו לא לוחץ לי את היד חזק מידי, ואמא שלו היא לא מהדודות המעצבנות שנותנות שתי נשיקות מעצבנות על הלחיים, אלא שתיים רגועות. וליאור? אני מת על הגבר הזה. גם על אח שלו הקטן, שמתהווה להיות ליאור שתיים, אני חולה. הם פשוט משפחה טובה.
"תודה על ההזמנה," שמעתי את אמא שלי אומרת בחיוך כשנכנסנו לכיוון פינת האוכל, "מה שלומך, איך את?" אמא שלי פנתה לשיחה עם אמא של ליאור, כרגיל, ואבא שלו עם אבי, ואני עם הילדים. אנחנו תמיד מתחלקים ככה. שאלתי את ליאור על יציאת הגברים של אתמול בערב, והוא אמר שעם כמה שאני זבל שדפקתי ברז, הייתה אחלה יציאה. הוא שאל אותי איך אני מרגיש, ואז נזכרתי שהתירוץ שלי אתמול היה שלא הרגשתי טוב. חייכתי אליו ואמרתי לו שאני הרבה יותר טוב, שאחרי שינה טובה כל העולם נראה אחרת.
"איך היה עם השלישית?" שאלתי אותו בשקט, כדי שאחיו לא ישמע. הוא צחק וטפח לי על השכם.
"חדשות ישנות.. כבר מאז השלישית נפגשתי עם האחת." הוא אמר לי קורץ. הוא בן זונה אמיתי, אבל אני עדיין מת עליו.
"גם כן אתה.. שתהיה לי בריא." צחקתי. הוא צחק ואמר שפשוט קשה להיפרד מכל אחת מהן, כי כל אחת מיוחדת בדרכה שלה. זו יודעות בדיוק מה נקודות החולשה שלו בזמן סקס, זו מנשקת יותר מידי טוב, וזו נראית יותר מידי טוב. איפה לדבר על האופי שלהן, איפה להגיד שזו מרתקת אותו יותר, איפה להגיד שזו עמוקה יותר.. אין. אצלו הכל זה פיזי וגופני. שעות אנחנו מדברים עליו ועל הבנות האלה כשהם במיטה. זה דווקא לא מפריע לי, איכשהו. הוא עושה שטויות, אני לומד מהטעויות שלו, ומיישם. שנינו מרוויחים.
בזמן האוכל קיבלתי הודעה נוספת ממאיה. הטלפון היה על השולחן וכיביתי את המסך שלו ישר. ליאור ישב לידי. אם הוא רק היה יודע מי שלחה לי עכשיו הודעה, הוא היה מתחרפן, מעיף אותי מהבית שלו, יחד עם שתי סטירות חזקות, ולא מדבר איתי לכמה ימים טובים. אני באמת לא יודע מה אני אעשה עם המעגל המתוסבך הזה.
"אתה לא עונה לזה?" שאל אותי ליאור בלחש.
"אני אורח, וזו ארוחת צהריים. אף אחד פה לא בטלפון, לא נעים." אמרתי לו, מנסה גם לצאת הילד הטוב, וגם לא רוצה שהוא ישאל אותי שאלות אחר כך של מי זה. הוא צחק וחייך. אני ידעתי שהתירוץ הזה יעבוד עליו. גם הוא מההורים שלו למד נימוסיי שולחן. אנחנו אולי מתנהגים חרא בהתנהגות שלנו, אבל כשאנחנו ליד ההורים שנינו מתוקתקים, הילדים הכי מנומסים בעולם. הם נותנים לנו כל כך הרבה, משקיעים בנו כל כך הרבה, חייב להשתדל בשבילם מעל המצופה.
"מה קורה איתך הערב?" שאלתי את ליאור כשהבאנו את הקינוח ואת צלחות הקינוח לשולחן. האוכל היה מטורף. תמיד טעים בבית משפחת פלג.
"השנייה," הוא אמר לי בחיוך, "לא נפגשתי איתה הרבה זמן."
"וואלה? אתה לא יוצא?" שאלתי אותו מופתע. הוא הניד את ראשו לשלילה ואמר שצריך לטפח זוגיות עם השנייה, שלא תרגיש מאוכזבת שהוא לא נותן לה מספיק תשומת לב. אני בטוח שהן לא יודעות אחת על השנייה. אם הן היו יודעות זה היה הסוף שלו.
"איך זה שהן עוד לא תפסו אותך? כמה זמן זה כבר ככה? כמה חודשים טובים.." נאנחתי.
"יש לי את הכישורים שלי אחי, לא מאחל לך להיות בן זונה כמוני, אבל אם אני ככה, מה לעשות שאני לא יכול לשנות את זה."
"בשביל מאיה אתה חושב שתוכל?" שאלתי אותו כשהתיישבנו שוב במקומות שלנו. הוא נאנח והעביר את מבטו למקום אחר בפינת האוכל. חיכיתי שידבר.
"תשמע, אני לא יודע אוקיי? אני רק יודע שהילדה הזו מחרפנת אותי. אני לא יודע אם אני אוכל להתחייב אי פעם ללהיות רק איתה, אני לא יודע אם אני אוכל לשלוט בעצמי ולא לפזול לשתי בחורות במקביל כשאני אהיה איתה. אבל אני חייב לדבר איתה. יש לי כל כך הרבה שאלות שאם אני פשוט אבוא אליה ואשאל אותה סתם כך, היא תחשוב שנפלתי מהירח, וזה חרא, אחי זה באמת חרא. אני צריך את הטיימינג הנכון לבוא אליה ולשאול אותה דוגרי, למה היא עשתה את זה."
"אתה מוכן להסביר לי ברצינות מה היא עשתה? מתחילת שנה אנחנו מכרכרים סביב הילדה הזו ואת הסיפור מאחוריי אתה לא מוכן לפתוח."
"זה מסובך.. כל כך מסובך.." הוא נאנח. הסתכלתי עליו וטפחתי לו על השכם. אני רואה שקשה לו ואני אפילו לא יודע מה לעשות בשבילו.
"אחרי המסעדה, לא יצרתם שום קשר? קשר עין, שיחה, דיבור? משהו?" שאלתי אותו, מנסה לעודד אותו. אני מנסה לעודד אותו וחושב עליה בעצמי, על כמה שאני מטורף עליה, על היופי שלה ועל התמימות שבה, על מוסר העבודה שלה, על האחריות שיש לה. אני מדבר עם החבר הכי טוב שלי על לנסות להשיג את הבחורה שאני רוצה שהיא תהיה שלי, במקום הפוך, להוריד אותו מזה. אני באמת מסתבך. הוא העביר את מבטו אליי ונענע בראשו לשלילה, ואמרתי לו שהוא צריך לבוא אליה רגוע, מתישהו כשהוא שוב יישב במסעדה, ולנסות להתחיל לדבר איתה, להתחבב איתה. אולי משם יתחיל להתפתח איזשהו קשר וברגע הנכון הוא ירגיש מספיק בנוח כדי לשאול את השאלות שלו.
"אני מניח שאני אגיע לשם שבוע הבא, מקווה שאני אצליח."
"לא דואג לך אחי," אמרתי, מרגיש את הדו פרצופיות שבתוכי, "היא בטוח תדבר איתך."