אחרי הכל ננצח- פרק 1

נקודת מבט אוריאן:
קמתי בבוקר, זה היום הראשון בבית ספר החדש "ג'ה סקול". אבא אמר שזה בית ספר לילדים עשירים יחסית, אבל עדיין להיזהר.
נכנסתי למקלחת שבחדרי והתחלתי להתארגן, תחילה אירגוני בוקר, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, אספתי את שיערי לקוקו גבוה ולבשתי את בגדיי בית הספר.
יש לנו חצאית גבוה קצרה בצבע לבן שמנת וחולצה כחולה קצרה. בחורף יש לנו הבנות מכנסיים כחולים, חולצה לבנה וסוודר כחול לבן.
"בוקר טוב" אמרתי כשנכנסתי למטבח. אמא ואבא כבר יצאו בבוקר מוקדם יותר לעבודה, הם בקושי בבית, גם בסופי שבוע הם בקושי פה.
"בוקר טוב יפייפיה נרדמת" ליעד אמר ולגם מהקפה המריר שלו.
"אתה מריר בדיוק כמו הקפה שלך" אמרתי והכנתי לי שוקו.
"לא את ילדה בת 16 ועדיין מכורה לשוקו" ליעד אמר בהתגרות, חייכתי חיוך ציני ולגמתי מהכוס שוקו שבידי.
"יאללה בואי, כהן אמר שלא כדי לנו לאחר אז הוא מסיע אותנו" ליעד אמר ויצא לכיוון הנהג. שונאת את החיים האלה, נהג פרטי, וילה ענקית. כלומר זה נראה כמו חלום אבל את האמת מה זה שווה כל זה עם אין לך חום ואהבה כמו שצריך מההורים שלך.
לקחתי את התיק גב האדום שלי ויצאתי מהבית. רוב הבית שלי צבוע בצבע לבן, הוא בודד בתוכו, רוב היום הבית מתמלא בגלל החברים של ליעד אבל לא מאהבה וחום של אמא ואבא. זה חסר לי.
"הגענו חמודים, יום טוב" כהן הנהג אמר. הוא כמו אבא, הוא זוכר את הימי הולדת ולא שוכח, הוא מאחל לנו בוקר טוב כמידי יום,אם ישנה בעיה בבית הספר הוא זה שמגיע בקיצור הוא עושה את תפקיד האב.
יש גם את רונה שהיא בתפקיד האמא, מבשלת, מנקה, דואגת, עוזרת, מכבסת. אני אוהבת אותה היא בת 29, נחמדה, נמוכה מעט אבל זה לא מפריע לה, היא מהממת ביופי ובאופי שלה. היא סוג של מודל לחיקוי שלי.
ירדתי מהמכונית, נגלה לפניי בית ספר ענק, רחב, היו לו הרבה מדשאות, מרגשים, היה גינה קטנה בצד, נדנדות, בקיצור בית ספר חלום, אבל לכל חלום יש משהו שמנפץ אותו, המנהלת והמורים שמעתי שהם קשוחים.
"איזה כיתה את?" ליעד שאל כשחלפתי על פניו.
"י5. בניין מספר 3 קומה שנייה" אמרתי והוא הנהן בראש. חייכתי והמשכתי להתקדם לכניסה של בית ספר.
נכנסתי לכיתה, היו בה הרבה תלמידים, הכיתות היו רחבות וגדולות.
וילונות חומים לבנים כיסו את החלונות, מפה לבנה עם כמה כלי כתיבה היו על השולחן של המורה.
התיישבתי על אחד הכיסאות והנחתי את התיק על השולחן.
"בוקר טוב תלמידים, שמי הוא אדל ואני אהיה המחנכת שלכם, מעכשיו אני מודיעה לכם אין כאן פינוק, מכות או אלימות בכל צורה שהיא, בבית הספר הזה אתם תלמדו להיות אחראיים, רצינים, מוכנים לחיים" אדל אמרה. אפילו חיוך היא לא מסוגלת לחייך.
"שמונה בבוקר תחייכי לפחות, יהיו לך קמטים" ילדה אחת מהשורה האחרונה בצד צעקה.
"צוף אני מבקשת ממך שקט" אדל צעקה עלייה.
אחלה של תחילת שנה לא?

נקודת מבט יהב:
קמתי בבוקר, התפוצץ לי הראש.. לשתות וודקה לילה לפני בית ספר זה לא הרעיון הכי חכם שיש לי.
קמתי מאוחר יחסית ויצאתי לכיוון החדר של אלין. היא ישנה רגועה כל כך, כבר תשע בבוקר כאב לי להעיר אותה שתישן, היא תזדקק לכוחות האלו בלימודים.
עשיתי אחורה פנה ונכנסתי לחדר שלי בחזרה.
-דמארי מתקשר- היה על הצג של האייפון כשבדקתי את השעה.
"לא יודע מה אתה רוצה אבל אני יושן" אמרתי וניתקתי את האייפון. אחרי כמה דקות הוא התקשר שוב וסיננתי אותו.
"נו מה?" צעקתי עליו בפעם השלישית. הוא מעיר אותי מהשינה אני מקווה שבשביל משהו חשוב.
"מה חשוב לך כל כך להעיר אותי משינה?" צעקתי בחוסר הבנה.
"יש לך בצפר קום" דמארי אמר בעצבים.
"כשאני אומר חשוב זה אומר שמישהו עומד למות שרק אני יכול לגאול אותו מייסוריו או מהמוות. בית ספר לא עומד בקיטריונים האלו" אמרתי בעצבים, למי יש כוח לבית ספר עוד הפעם?!
"אדון יהב הלא יקר ולא מכובד קום מהמיטה או שאני לא אחראי על התוצאות שיקרו לך" דמארי אמר בעצבים. קמתי מהמיטה בחוסר אונים. דמארי הוא חבר טוב של אבא, בקיצור אבא שני שלי.
יצאתי מהחדר שוב, הלכתי לכיוון החדר של הנסיכה של הבית.
תמיד קינאתי ביחס של אבא וכולם אלייה. אני הייתי צריך להתבגר מהר בשבילה, בשביל אבא ובעיקר בשביל עצמי.
היא הייתה הנסיכה אם היא טועה זה בסדר, אם יהב טועה העולם יתהפך.
אלין מגנה עליי כשהיא יכולה ואז אבא מבליג, אבל בעבודה הקטנה שלי היא לא יכולה כי היא לא יודעת עליה. כל מה שקשור ל'לא חוקי' אלין לא יודעת וטוב שכך, היא הילדה הטובה, הלא בעייתית.
אני נחשב לכבשה השחורה של המשפחה, החוליה החלשה, הבעייתית.
מכיתה ו' השתנתי, מכות, קללות, עצבים, אדרנלין שכל פעם חפשתי דבר חדש שיספק אותי.
בהתחלה זה היה עישון, אופנוע, אקסטרים ואז עברו לליגה אחרת להרוג, לפגוע ולפצוע.
כשאמא גילתה על פעם אחת היא אמרה שרק דבר אחד יוכל למלא את הלב שלי, אהבה.
מהנימוס אליה לא צחקתי לה בפנים.
השם יהב מועלם והמילה אהבה לא יכולים להיות ביחד באותו משפט.