אחרי הכל ננצח- פרק 11

נקודת מבט אוריאן:
נכנסתי הבייתה, מפוחדת, רועדת. רצתי משם בכל כוחי, בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב על ההשלכות.
מכלמה שקרה שם הדבר שנחרט לי הכי הרבה בראש, שאני מרגישה שוב ושוב בגופי, שאני משחזרת בלי רצון, זה הנפילה של יהב. הוא נאנק לשנייה מכאב ולאחר מכן הסתכל עליי ברוגע. רוגע שלא הבנתי מאיפה בא, רוגע שלא ידעתי מאיפה הכוח שלו בכלל.
אני יודעת שהחברות שלי עם אלין ויהב נהרסה, שמה שעדיין לא התחיל עם יהב כבר נגמר.
הכל השתנה בשנייה שאבא שלה נכנס הבייתה עצבני.
כן, יהב אמר לי שהם כביכול האויבים של אבא שלי אבל הוא נשבע לי שאני לא אהיה קשורה.
אלין הייתה חלק ממני, היא מבינה אותי, אפשר לומר שהיא כמו התאומה שלי.
שתינו עברנו אותם הדברים, חוסר חלק משמעותי של משפחה, להיות כלואה בתוך הבית, האח המגונן אבל בו זמנית גם החברה הכי טובה שיכולה להיות.
אנחנו מבינות אחת את השנייה בגלל זה יהב הבטיח שלא יקרה לי כלום, למען החברות שלי עם אלין, אבל עכשיו הכל נהרס. כלום לא יחזור למה שהיה.

נקודת מבט אלין:
ישבתי בחוץ, מחכה לרופאים, לאחות, לכל דבר. אני אסתפק בהכל אבל בתשובה אחת. לדעת שהאח שלי בסדר.
ישבתי בסוף המסדרון, מול חדר הניתוח. שלחתי לאוריאן הודעה שתבוא, שיהב בניתוח. הוא איבד יותר מידי דם.
אני בעצמי לא יודעת עם אוריאן תבוא, אני לא הייתי באה. הייתי מפחדת מידי.
עם אבא אני כבר לא מדברת, זה מרגיש כאילו לא איבדתי רק אמא אלא גם אבא.
יהב בניתוח, אמא חסרה לי ועם אבא אני לא מדברת כאילו הקשר הקטן שנשאר לי עם אבא נהרס.
הגורל שלי נחתם, אני אהיה לבד. אם יהב ימות זה יהיה באשמתי.
"אני פה" שמעתי את קולה של אוריאן. הסתובבתי אחורה והיא עמדה שם לבושה בטייץ שחור, גופייה שחורה וגקט כחול של אדידס.
היא החזיקה בידה שני כוסות של שתייה חמה.
"שוקו?" היא שאלה בחיוך והנהנתי. לקחתי ממנה כוס אחת והיא התיישבה לידי. אני לא יודעת איך היה לה בכלל אומץ לבוא, אני הייתי רועדת.
"הוא יהיה בסדר, הוא חזק" אוריאן אמרה והסתכלה בחיוך על חדר הניתוח, גיחכתי מעט.
"מה?" היא שאלה בחצי חיוך.
"סתם, האופטימיות שלך מצחיקה אותי" אמרתי בחצי חיוך מגחך.
"אני הייתי אמורה להיות שם, אבל גוססת יותר, קרוב למוות. הוא הציל אותי, אני חייבת להיות אופטימית בשבילו לא?" היא שאלה אבל לאט לאט החיוך נמחק לה מהפנים. הסתכלתי על הדלת וראיתי את הרופאים יוצאים.
"מי כאן בשביל יהב מועלם?" הרופא שאל, הסתכלתי על אוריאן שבעלה את הרוק בכבידות.
"אנחנו" אמרתי וקמתי במהירות, מתקדמת לכיוונו.
"אני אחותו" אמרתי לפי שהספיק לשאול, הוא הנהן בראשו.
"אז ככה, הקליע אמנם לא עשה נזק גדול, אבל עדיין גרם לנזק. הוא יהיה מאושפז כאן בזמן הקרוב, שנראה את השיפור. הוא קיבל משככי כאבים וכדורי הרדמה. ככה שהוא ישן הרבה בזמן הקרוב. אסור לו להתאמץ התפרים עדיין טריים.
אבל הוא יהיה בסדר" הרופא אמר חייך והלך. אוריאן חייכה כאילו אמרו לה שהיא זכתה במיליון דולר. חייכתי גם, הוא בסדר, אח שלי בסדר.
התקדמתי עם אוריאן לכיוון החדר שלו, הוא שכב שם מחוברים למכשירים. מכשיר הנשמה, מחטים שאליהם חוברו האינפוזיה, פלג גופו העליון היה עם תחבושות שהיו כרוכות גם על בטנו מעט כדי להתפס.
בפעם הראשונה בחיים שהתגעגעתי לראות את העיניים השחורות שתמיד סימלו בשבילי ריקנות, בחיים לא היה בהם ניצוץ של אושר, חוץ מהפעמים שדיברנו עליי, על אמא או על אוריאן. אכפת לו ממנה ולה ממנו.
היא ישבה לידו והחזיקה בידו. הם נראו כמו זוג מאוהב.

נקודת מבט אוריאן:
הוא בסדר. תכניסי את זה לראש שהוא בסדר, אבל אם אני יודעת שהוא בסדר והוא לידי.
למה אני עדיין מרגישה ריקנות כזאת? למה כואב לי ככה?
נלחמתי בדמעות שלא יצאו, אני צריכה להיות חזקה בשביל יהב ואלין, בשבילי.
אז למה אני מרגישה שאני מאבדת אותך, יהב תענה לי למה?
הנחתי את ראשי על חלק קטן מהמיטה שהיה חשוף ליד בטנו.
אני רוצה להיות קרובה אליו, אני לא הולכת לעזוב אותו לבד לרגע אחד אפילו.
אני אהיה פה בשבילך, יהב. אני מבטיחה.