אחרי הכל ננצח- פרק 12+13

נקודת מבט אוריאן:
ברחוב אין משחקים. ברחוב העננים שחורים או אפורים אין לבנים.
ברחוב לא חושבים כל כך הרבה, מה שברור ברור מאליו.
ברחוב אתה משלם על מה שאתה עושה, גם עם זה אומר בחייך.
ברחוב סוגרים את כל החשבונות. ברחוב אתה לא מציע את הלחי השנייה, לא אחרי הסתירה הראשונה.
זה לא נותן לנו לחיות בשקט, הפחד, האמת, הפצעים שלא יכולים להגליד.
כבר מאוחר, השעה 19, הרוח כבר קרירה, הרחובות חשוכים מעט.
אני הולכת לי ברחוב, לבושה בטייץ שחור חולצת בטן בצבע אפור ושרוולים ארוכים. גקט שחור ליתר ביטחון ותיק בגדים עם כסף ומטען לפלאפון.
אני עוזבת אבל לא מרצון אלא מהפחד. הוא נשבע שהוא יהרוג אותי, אפילו דמארי אמר שהוא מסוגל לעשות את זה, אז ברחתי.

-כמה שעות לפני כן-
"תתעורר כבר" דיברתי עם יהב. הוא לא מתעורר. כבר שלושה ימים שהוא בוכה שכואב לו, שהוא נאנק מכאבים. הוא מקבל רק משככי כאבים וכדורי הרדמה.
אלין הלכה הבייתה להתקלח, היא כבר לא יכלה לסבול את המראה של יהב שרוע על המיטה בלי יכולתי לעזור לו.
הריקנות זה זה, הוא לא ער, הוא לא איתי.
התיישבתי על המיטה החשופה, מלטפת את פניו היפות והעדינות, שלפתע לא נראה לי הגיוני שהם מסוגלות לגרום רע לאיש.
רכנתי אליו מעט ונישקתי אותו. אני זקוקה לו.
"תתרחקי מהבן שלי" שמעתי את הקול הזה שוב, הסתובבתי מעט. דמארי עמד ליד דודו.
דמארי הפריד בינינו, דמארי כביכול שומר עליי בשביל יהב, אבל אף פעם לא ביקשתי שישמרו עליי.
סיפרתי לליעד שיהב ואלין הם מועלם, המועלם שהוא שונא כל כך. בהתחלה הוא קיבל את זה קשה, קשה מידי. אבל כשהוא שמע שיהב הציל את חיי, הוא אפילו בא לבקר אותו פעם אחת.
"תתרחקי מהבן שלי" אבא של יהב צעק, דודו הזה.
"אני פה בשביל יהב לא בשבילך, אם יש לך בעיה תלך" אמרתי בהתגרות. החזקתי בידו של יהב, אני יודעת שהוא איתי, שהוא שומר עליי.
"תעזוב אותי דמארי" הוא אמר לפתע והתקדם לעברי.
נעמדתי מהמיטה של יהב, רועדת מפחד.
"אם תתקרבי לילדים שלי אני לא אהסס בפעם הבאה ואני אהרוג אותך" הוא אמר בעצבים.
"עופי מכאן, עכשיו או שתמותי!" הוא צעק לפתע. לקחתי את הפלאפון שלי והגקט, ברחתי משם. שלחתי לאלין הודעה על מה שקרה כשעליתי על האוטובוס. היא אמרה שהיא מצטערת על הכל, אבל את האמת אין לה כל כך מה לעשות. אנחנו לא בוחרים את הגורל שלנו.
אבא כועס עליי, שהתאהבתי ביהב, הוא גילה את זה בטעות כשסיפרתי לאמא.
בניגוד לאמא ששמחה שהתאהבתי, שיש בי רגשות כאלו, אבא כעס השתגע מקנאה.
נכנסתי הבייתה, שבורה, מאוכזבת אבל יותר מכל, כואבת.
אני זקוקה ליהב, אני זקוקה לחיוך שלו, למגע שלו, לשיחות איתו.
אני מכירה אותו כבר חודש וחצי, אבל ליעד אמר שהכרנו כבר בילדות אבל בעקבות הסכסוכים עם אבא שלהם, המוות של אמא שלהם, התרחקנו עד כדי כך שאבא שלהם שונא אותנו. הוא מאשים את אבא שלי במות אישתו.
עליתי לחדרי, אירגנתי לי תיק, לקחתי חולצות, מכנסיים קצרים, גינסים ארוכים וקצרים, סוודרים, אודם, סומק ורוד בהיר, נעליי אולסטאר שחורות ולבנות. ירדתי למשרד של אבא, לקחתי מעט כסף מהכספת. אני נוסעת מכאן, זה מסוכן לי להיות כאן, לפחות לזמן הקרוב.
ירדתי למטה, לכניסה.
יצאתי לרחוב, הבית שלנו נמצא ברחוב ממוקם ברחוב טוב, בבתים הגדולים, זה נחשב לרחוב של עשירים.
התקדמתי לאט לאט לכיוון תחנת האוטובוס שבקצה הרחוב.
עליתי על האוטובוס, אני לא עוזבת אני פשוט אשהה במלון לזמן מה. אני אברח מאבא שלהם, עד שהמצב יהיה טוב יותר.
ירדתי כמה רחובות לפני המלון והלכתי ברגל, אני רוצה לחשוב קצת יותר על הכל.

-הווה-
נכנסתי לחדרי במלון.
"קומה אחרונה, פנטהאוז" מלמלתי לעצמי. זרקתי את התיק על הרצפה והתקדמתי למיטה. אני רוצה לבכות. פשוט לבכות.
קראמה תלויה במה שאנו עושים טוב או רע לחברה, זה מה שהעולם מחזיר לנו.
תעשה טוב תקבל טוב, תעשה רע תקבל רע. בני האדם המציאו את האיזון, יש טוב ורע.
יש חמלה, את היכולת לסלוח, לסלוח גם על המעשה הגרוע ביותר. כדי להעניק לעצמך משהו טוב יותר. חיים טובים יותר. אבל השאלה שתמיד שאלתי את עצמי האם אני יכולה לסלוח? אני אצליח לסלוח לאבא שלהם? גם עם אני חייבת בשביל ללמוד להתגבר ולהצליח, האבן הזאת, המועקה זה מה שמלמד אותי להצליח, זה מה שגורם לי לגדול, מילדה בטירה כלואה לחופשייה.
שלחתי לליעד ואלין את שם המלון ואת המספר של הפנטהאוז.
נעלתי את הפלאפון הנחתי אותו על המיטה ונכנסתי להתקלח.
אני זקוקה לאור, אור בקצה המנהרה, של הפחד, פחד מהמוות, שאבא שלהם יהרוג אותי באמת, פחד לאבד את יהב, אבל אולי כל החיים שלי רצתי לחפש את המקום שלי כשהוא היה לי מול העיניים שלי.
בחיים יש מלכודות צריך ללמוד לעבור אותם, בלי להיכשל.

אולי אני טועה בכך שברחתי, שאני אעבור בין המלונות, שאני עוזבת את הבית מהפחד, אבל אני חושבת שאני בטוחה בהחלטה שלי.
לא משנה כמה המצב יהיה רע אני אמצא לדרך לשפר את המצב, לגרום לכך שהכל יהיה טוב יותר.
אני לא מוותרת.

נקודת מבט יהב:
"אבא.." מלמלתי בשקט, כאב לי בכל הגוף.
"סוף סוף התעוררת" אבא אמר וליטף את ראשי מספר פעמים. הוא סימן לדמארי ללכת לקרוא לאחות.
"איפה אוריאן?" שאלתי, אני רוצה לראות אותה.
"היא לא פה" אבא אמר והסתכל לצדדים, התיישבתי מעט והסתכלתי עליו.
"איפה אוריאן?" שאלתי שוב מסתכל בעיניו, לא נתתי למבטו לברוח מעיניי.
"אוריאן… היא בכלל לא ביקרה אותך. היא אמרה שזה לא מעניין אותה בכלל" אבא אמר.
הרגשתי דקירה, בלב. היא לא אוהבת אותי גם?
"היא לא הייתה פה?" שאלתי בהלם, מתחנן שזה לא נכון, ששמעתי לא טוב.
"בדיוק, היא אמרה שזה לא מעניין אותה. העולם שלה לא קשור אלייך" אבא אמר במבט מתנצל, נשכבתי מעט על המיטה.
"היא לא באה" אמרתי זאת מספר פעמים, חזרתי על כך שוב ושוב. אני לא רואה את פנייה שוב.
"אל תדאג יהב, אתה לא צריך אותה" אבא אמר והניח את ידו על כתפי.