אחרי הכל ננצח- פרק 17

נקודת מבט אוריאן:
"אוריאן חכי שנייה" אלין צעקה וניסתה לעקוף אותי. אני לא יכולה להיות חברה שלה, שתינו ניפגע.
"לא אלין, די! אנחנו כבר לא חברות, אין בינינו קשר. תשכחי מזה!" צעקתי עלייה והלכתי. אני לא יכולה לסכן אותה, את יהב, אותי או את ליעד. התקדמתי ליציאה מבית הספר, כבר אין לי כוח ליום הזה. הסתכלתי בפלאפון לקרוא לנהג החדש שיאסוף אותי.
"תזהר" אמרתי כשנתקלתי במישהו, באמת שאתה אוהב לצחוק עליי נכון אלוהים?!
"סתכלי לאן את הולכת אל תאשימי אותי" הוא אמר באדישות.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי בדאגה.
"לא אמור לעניין אותך כמו שאת לא מעניינת אותי. אני שונא אותך, תניחי לי כבר" הוא אמר באדישות וזלזול. העיניים שלו היו קרות אליי, הוא שונא אותי. הוא בקושי הסתכל עליי ואם הוא הסתכל זה בזלזול.
זלזול שמכאיב לך עמוק בלב, בגוף ובנשמה.
"סליחה" מלמלתי בשקט ועקפתי אותו. אני לא יכולה לסבול את זה כבר.
יצאתי מהשער והתיישבתי על הספסל ממול בית ספר, הסתכלתי על הכביש, לא הייתי מרוכזת או ממוקדת במשהו, פשוט בהיתי ותהיתי.
למה הוא שונא אותי כל כך? מה עשיתי לו רע? במה טעיתי?

נקודת מבט יהב:
התיישבתי על הספסל שמשקיף עלייה, היא ישבה גם על הספסל בחוץ, מחוץ לכותלי בית הספר. אם לפני שנייה היא חייכה בשנייה שהיא ראתה אותי החיוך ירד.
זה צובט בלב, כשמי שאתה אוהב לא מחייך בגללך, זה הורג אותך, זה מכשל אותך וזה מחזק אותך להמשך.
אני דואג לה, למרות כל מה שהיא עשתה אני עדיין דואג לה.
"דמארי תגיד לי את האמת, כשהייתי מאושפז אוריאן באה לבקר אותי?" שאלתי את דמארי, כמו שאלין ביקשה או אמרה.
"לבקר? היא לא זזה ממך. כמו עלוקה הייתה דבוקה אלייך. רק התחלתי לבכות שכואב לך היא כבר צעקה על האחות לעשות משהו. היא אוהבת אותך אחי" דמארי אמר והוציא את העשן מהסיגריה.
"אבל אבא שלי אמר שהיא לא באה" אני כבר לא מבין, מה באמת הולך פה?!
"אבא שלך איים עליה, להתרחק ממכם, מה חשבת שהיא לא באה. היא מתה מפחד ובאה כמו גדולה. שאפו" דמארי אמר. שנאתי את עצמי.
"היא שונאת אותי עכשיו זה לא משנה" אמרתי. בחור בגילי או גדול ממני ישב לידה, חיבק אותה.

נקודת מבט אוריאן:
"אז אתה.. המה שלי?" שאלתי שוב, אני לא מאמינה על ליעד כבר.
"אני השומר ראש שלך, אני סוג של החבר טוב של ליעד אבל הוא ביקש לשמור עלייך אז אני יותר שומר ראש" הוא אמר, צחקתי מההסבר שלו.
"אוקיי" אמרתי בצחקוק וחיבקתי אותו.
"תודה" אמרתי כשהתנתקתי ממנו אחרי שנייה. הוא חייך אליי. מזווית העין ראיתי את יהב. הוא הסתכל עליי והוציא את העשן, להראות שלא אכפת לו.
"אוקיי, שומר ראש" אמרתי בחיוך.
"מה שתגידי המפקדת" הוא אמר והצדיע. אווקיי אז יש לי שומר ראש שהוא החבר הכי טוב של ליעד והוא דפוק, אחלה.
"מה השם שלך מישהו מוזר שכמוך?" שאלתי בצחקוק.
"ירין צדוק" הוא… ירין אמר.
"אוריאן בן שבת למרות שאתה יודע" אמרתי בחיוך.
העיניים של יהב שרפו בי, צבטו, הוא לא הזיז ממני את המבט. שזה מוזר למישהו שלפניי שניה שנא אותי.
"הכרתם? יופי אני שמח, אתה לא מוריד ממנה את העיניים צדוק" ליעד אמר כשהוא מתקדם אליינו.
"איך אפשר להוריד את העיניים מפרח כזה?" ירין אמר
"אין לך חברים שהם לא.. איך לומר ערסים?" שאלתי את ליעד בחיוך ציני.
"כן, אבל הם לא יכולים לשמור עלייך את תשמרי עליהם. צדוק לשמור" ליעד אמר והתקדם לילדה יפה אחת.
"כוכב אברהמי חברה שלו" ירין אמר כשראה שאני בוחנת אותה.
"אין לך חברה אה? אח שקרן תחמן" צעקתי לו כשהוא היה רחוק.
"צדוק שמור לה גם על הפה תוך כדי, בלי לבדוק אותו!" הוא צעק גם ונכנס, גיחכתי.

ירין צדוק- בן 18.
ערס אבל עדיין ילד טוב, אני משולב. אני מתאים את עצמי לסביבה.
החבר הכי טוב? ליעד בן שבת. כמו אחי הקטן, המכוער, הקרצייה שאף פעם לא היה לי.
אין לי אחים, אני ילד יחיד, כל מה שאני רוצה אני מקבל. הגיוני לא? פינקו אותי תמיד. אבא שלי בחיים לא אמר לי לא או אסור.
תמיד היה כן, אמא פחות אהבה את זה אבל גם היא הייתה מפנקת. מה שהנסיך שלה רוצה היא תעשה. היא תביא לי את הירח. שיער חום בלונדיני, עיניים ירוקות, אני חזק, משחק כדורגל, חדר כושר. בקיצור החיים הטובים.
חברה? הייתה לי, אהבה הכי גדולה בחיי, היא נעלמה יום אחד, פשוט קמה ועזבה בלי סיבה, בלי כלום, נעלמה כלא הייתה. מאז אני לא מתאהב.

נקודת מבט יהב:
"מה יש לך? תרגע עם הקופסא זה כבר שלי" דמארי אמר. אני עצבני.
"תניח את הקופסא פה ותשתוק" אמרתי כשראיתי שהוא לוקח אותה.
"אחי, אתה לא רוצה אותה אז מה ציפית שהיא תחכה? למה? שירצחו אותה?" דמארי שאל. הוא צודק, אבא מסוגל לרצוח אותה.
"הוא יכול גם לבקש ממך להרוג אותה" דמארי אר לפתע, פערתי את פי והסתכלתי עליו. הוא בחיים לא ביקש ממני לרצוח מישהי, בטח לא את האהבה שלי.