אחרי הכל ננצח- פרק 18

נקודת מבט אוריאן:
-כעבור שבוע-
"די ירין אני יהרוג אותך תפסיקי" צעקתי על ירין כשהוא משפריץ עליי מים. אנחנו בבריכה.
"תגידי מי מלך?" הוא צעק והשפריץ עליי. נעמדתי מולו ועשיתי פרצוף חושב.
"אהה נו ברור אלביס נקרא מלך" אמרתי בחיוך.
"מי?" ירין שאל בגיחוך.
"אלביס, זמר אמריקאי נו באמת איפה אתה חי ברברי אחד?" אמרתי וצחקתי.
"יש מלך אחד במוזיקה וזה אייל גולן אל תחפרי סתם" ירין אמר והשפריץ עליי שוב.
"ובנוגע למלך שלך… אני חושב שזה אני" ירין אמר והתקרב אליי.
בשבוע האחרון אני וירין התקרבנו מאוד, הוא שמר עליי, דאג לי, חיבק אותי בלילה כשבכיתי והכי חשוב שימח אותי. הוא לא נתן לחיוך לרדת לי מהפנים.

***
"כן אדוני השוטר, אני יודעת. זה לא יקרה שוב" אמרתי בעצבות. ליעד אירגן מסיבה והשכנים הזמינו לו משטרה.
"אני מקווה שאני לא אחזור לפה שוב פעם, בשבוע הקרוב" השוטר אמר באנחה. כבר שבוע שלם שהוא בא לפה, יום אחרי יום, לילה אחרי לילה. ליעד מארגן הרבה מסיבות כדי לגרום לי לשכוח מיהב, אבל זה לא ממש הולך לו.
"אני מקווה גם" אמרתי והסתכלתי על הריצפה. אני לבושה מכנס אפור וגופייה לבנה, אני לא ממש המודל לשמחה של מישהו. אולי מודל לעצב.
ירין נעמד מאחוריי השוטר והתחיל לחקות אותו בפרצופים מוזרים.
"כן.. ברור" אמרתי בצחקוק, אפילו לא הקשבתי לשוטר הסתכלתי על ירין שתפס את כל צומת ליבי.
אוריאן את מקשיבה לי?" הוא שאל וצחקתי מהריקוד המוזר שירין רקד.
השוטר הסתכל אחורה וראה את ירין יושב על יד העציץ ומחבק אותו, הילד השתגע זה בדוק.
"אני הולך מכאן, בית משוגעים" ומלמל בסוף אבל הוא דיבר מספיק ברור שיבינו אותו.
"בית משוגעים, צריך לתלות פה שלט, בוא בוא ילד מפגר" אמרתי לירין והכנסתי אותו הבייתה.
***

"אורי קומי יפה שלי" שמעתי את קולו של ירין, כמו בכל בוקר הוא מנשק אותי בלחי ומעיר אותי כמו נסיכה, הוא קורא לי אורי, האור שלי.
"אני רוצה לישון, לא בא לי לקום. אני עייפה מידי" התלוננתי בפניו וכיסיתי את ראשי עם השמיכה.
"קומי פרינססה יש בית ספר" ירין אמר ומשך מעליי את השמיכה, חוזרים לשיגרה.
קמתי מהמיטה, נתתי לירין נשיקה בלחי ונכנסתי למקלחת.
שטפתי את פניי, צחצתי שיניים, לבשתי את מדיי בית ספר, שבאופן מפתיע נראים מהממים בכל יום מחדש, הבנים מיוחדים כאלה הם מתאימים עם כל הנעליים, תכשיטים, כלומר מושלם. גם על הגוף הם נראים יפה.
ירדתי למטה לקחתי שוקו ויצאתי לרכב של ירין, מתלהב מהרכב החדש שלו.

נכנסתי לבית ספר, אחזתי בידו של ירין, במשך כל השבוע לא הייתי בבית הספר, הפחד להמודד עם יהב.
כל העיניים היו עליי, מפחיד ומלחיץ זה כן, מתרגשת מזה כבר לא.
אחרי שכולם גילו על מה שקרה אצל יהב ואלין, אחרי שגילו על האהבה שלי אליו אני כבר לא מתרגשת מהמבטים.
עברתי מול הספסל שיהב ישב עליו, ירין קירב אותי אליו, חיבקתי אותו חייכתי אליו, הוא חייך אלי חזרה ונכנסנו לבניין עצמו.

"אני יוצא לעשן, תלמדי בנתיים טוב?" ירין שאל והנהנתי בראשי.. הנחתי את התיק על השולחן. הכנסתי את האוזניות לאוזניים, מתנתקת מכל העולם, כמו ברוב הפעמים שאני בלי ליעד וירין. הם הפכו לחלק מהשמירה וההגנה שלי על עצמי. בלעדיהם אני חשופה יותר.
הרגשתי יד על כתפי, נבהלתי. נבהלתי ליצור קשר עין או דיבור עם מישהו שזה לא ירין וליעד.גם עם ההורים שלי אני פחות מדברת, אני סגורה יותר ככה אני אפגע פחות.
הסתובבתי לאט לאט.
"הרבה זמן" הוא אמר בחיוך קטן. התגעגעתי אליו, לחיוך שלו ולהשפעה שיש לו עליי.
"אפשר לדבר?" הוא שאל בחצי חיוך, בדיוק כמו שהוא המשיך עכשיו תורי, להמשיך לשחרר ולעבור הלאה.
"לא, זה לא ייתן כלום. אל תיתקע עכשיו על מישהי שאיבדת" אמרתי, לקחתי כסף ועקפתי אותו. יצאתי מהכיתה לכיוון הקפיטריה מותירה אותו שם, לבד מהרהר על הכל. בעיקר עלינו.
הוא איבד אותי?

נקודת מבט יהב:
"לא, זה לא ייתן כלום.אל תיתקע עכשיו על מישהי שאיבדת" היא אמרה והלכה. כאילו אני כבר לא משפיע עלייה. שמעתי שאח שלה מנסה לגרום לה לשכוח, כל יום מסיבה, בנים שמתחילים איתה, בטח גם נתנו לה לשתות כדי להשתחרר מעט, אבל בחיים לא חשבתי שהיא תשכח ממני, תשנא אותי, שאני אאבד אותה. בזמן שישבתי בבית, התחרפנתי מדאגה וקנאה. אם הייתי יודע שהכל ישתנה בינינו הייתי עושה משהו, הייתי נלחם למענה, למען שנינו.