אחרי הכל ננצח- פרק 22

נקודת מבט אוריאן:
זאת אשמתי, אך ורק אשמתי. הוא כבר היה יכול להיות שלי, וויתרתי עליו, עליי, עלינו.
חצי מהלב שלי נשבר, קם והלך כשהוא יצא מחדרי.
לב שבור שלעולם לא יתאחה שוב, לב שלעולם לא יהיה מאושר. זה כמו סדק בלב, סדק שלעולם לא יתרפה.
קמתי מהמיטה לכיוון השידה הלבנה והתיישבתי על הכיסא. הסתכלתי על עצמי, מדהים.
מקודם כשהוא עוד היה פה, כשהייתי בשירותים חייכתי לעצמי, הייתי מאושרת שאכפת לו ממני, ועכשיו כלום, מתה. כאילו אין בי חיים, עצובה, מדוכאת, דמעות שזולגות במורד לחי ללא הפסקה וגופי לא רוצה שיפסקו.
'לא בוכים על חלב שנשפך' תמיד סימה אמרה לי, אבל מה אם אני זאת ששפכה את החלב? מה אם אני זאת שהרבה אותו? זאת שקלקלה הכל?
אני וויתרתי, אני אשמה, אני שפכתי את החלב אז עכשיו אני נושאת בתוצאות. אין לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי.
כשהייתי קטנה המורה ללשון ביקשה ממני לכתוב קטע שמתאר אותי. כתבתי שהלב שלי מדבר כשהיא שאלה למה כתבתי זאת עניתי לה בפשטות.
המדבר זה הבית, חול, חול ושוב חול. כלום לא משתנה פה, הכל שומם כמו תמיד.
'ליבי דומה למדבר, והסופות היחידות שמשתוללות בו זה מה לעשות בבית היום' זה מה שכתבתי לה על הדף. אחד המשפטים המשמעותיים בחיי.
'ללמוד מן העבר' מה אם אין לי עבר שעליי ללמוד ממנו?! פשוט איבדתי אותו, לחינם!!!

נקודת מבט יהב:
יצאתי מהחדר שלה, מהבית שלה, מתהלך ברחוב ליד ביתה.
כלום לא השתנה בי, אני כמו מת, זומבי. היא הרגה אותי במשפט אחד.
'המשכתי הלאה, תמשיך גם' משפט אחד שיכול להרוג אותך במקום עשר פעמים. אבל מה עם כל מה שעברנו בחודש וחצי שהכרנו?! לאן כל הנשיקות הקטנות נעלמו?! הטעם לעוד? הטעם לשפתיים שלה?! לאן כל הכוחות להילחם עלינו הלכו? אני אגיד לכם, מאהבה הפך לשנאה, מרצון להילחם בנו אני אלחם בה ונגדה. הרצון לראות אותה מאושרת התפוגגה בי. לא אכפת לי עוד, לא עוד.
היא פגעה בי בלי התראה ואני בכלל באתי להילחם עם אהבה שאיבדתי, שלא קיימת. כל הביטחון בי התפוגג, נעלם ומת.
אני מעדיף למות ולא לחיות ככה.
בכאב, בסבל ובתחושה של אני לא קיים בשבילה.
הדבר היחיד שיכול להרוג גבר, כל גבר זה המשפט הזה: 'המשכתי הלאה, תמשיך גם'.באיזה זכות בכלל היא המשיכה הלאה?!
מי הסכים לה להמשיך ולשכוח ממני?! איך היא שכחה ממני בכזאת קלות?! איך היא דיברה אליי באדישות שהורגת אותי כל פעם מחדש?!
והכי חשוב.. איך התאהבתי בילדה כזאת?!