אחרי הכל ננצח- פרק 3+4

נקודת מבט אוריאן:
-שלושה ימים אחר כך-
"אז גם לך יש אח גדול?" אלין שאלה אותי בהפסקה כשחיפשנו את הקפיטריה.
"כן, ליעד" אמרתי בחיוך.
"יהב" אלין אמרה בחיוך. היא דומה לי, גם היא כלואה בטירה שקוראים לה בית. אח גדול מגונן מידי אבל שומר על שפיות פעם ב…, בקיצור אנחנו דומות מאוד.
"אוריאן ואלין עצרו" שמעתי מישהי קוראת בשמי, עצרתי והסתובבתי.
נעמה רצה לכיוונינו.
"אתן לא מבינות, המנהל השתגע הוא החליט שבית ספר 'מקום שקט' יצטרף לבית ספר שלנו" נעמה אמרה בגועל. נעמה ילדה יפה, נמוכה, עיניים כחולו ושיער בלונדיני.
"'מקום שקט' זה לא בית ספר של ילדים בעייתים?" אלין שאלה ונעמה הנהנה בראשה.
"זה הגיוני לשלב בין שני עולמות, מפונקים ובעייתים זה יהיה נחמד" אמרתי בחיוך.
אני, נעמה ואלין הפכנו לחברות הטובות ביותר כבר ביום הראשון.
"ולא רק זה הם עוברים לפה כי הם שרפו את בית הספר שלהם" נעמה אמרה. בעייתים מידי לבית הספר, זה יביא אסון לכאן. אני מתחילה לחשוב שזה לא הרעיון הטוב ביותר.
"טוב נשכח מזה אולי תבואו אליי היום?" אלין שאלה.
"ברור אחרי בית ספר" נעמה אמרה והנהנתי בראשי. מה כבר יכול לקרות זה לא שהיא ממשפחת מועלם ששונאת אותי. היא גם מועלם אבל זה סתם צירוף מקרים אני בטוחה.
"את צריכה להודיע לאח שלך?" אלין שאלה והנהנתי בראשי.
"אני אשלח לו הודעה בנתיים תקני לנו לאכול?" שאלתי את אלין והיא הנהנה. יצאתי לחצר הגדולה חיפשתי את ליעד או את אחד החברים שלו.
"ליעד" צעקתי בחצר.
"מה את צועקת משוגעת" הוא צעק בחזרה מסוף מהמגרש, גיחכתי לעצמו והלכתי לעברו.
"אני הולכת לחברה היום אחרי בית ספר, כן אני אתקשר אלייך כשאני אגיע ובכל חצי שעה. יאללה עפתי" אמרתי ונשקתי אותו בלחי.
רצתי בחזרה לקפיטריה לא נותת לו זמן להגיב, אחרת התשובה תהיה שלילית.
"נו" אלין אמרה כשהתיישבתי מולה.
"מה נו ברור שאני באה" אמרתי וחיבקתי אותה.
"הולך להיות לנו כיף חיים מבטיחה לכן" אלין אמרה והניחה את יד אחת על כתפי ואת ידה השנייה על כתפה של נעמה.

יצאנו בסוף השיעור מבית ספר והתקדמנו לכיוון מכונית שחורה. אלין ונעמה נכנסו ראשונות ולאחר מכן אני.
אחרי 20 דקות נסיעה הגענו לבית ענקי, אחוזה, גדולה כמו הבית שלי. היו שומרים בשער שנתנו לנו את הברכת שלום שלהם.
ירדתי מהרכב, והתקדמתי לכיוון הדלת. משהו בי אמר לי שאסור אבל כמו תמיד אני מתנגדת להקשיב לכולם, גם עם זה לעצמי.
"בנות תכירו, זה יהב אח שלי הגדול ואלה חברים שלו, ליאם דנינו, נתנאל פרץ, שחר ביטון" אלין אמרה והצביע על כל אחד מהבנים.
"הם ילמדו איתנו החל ממחר, הם בבית הספר 'מקום שקט' " אלין אמרה בחיוך מאולץ.
"כן, החל ממחר" נתנאל אמר וחייך לאלין שחיפשה איפה לקבור את עצמה.
"מה שתגיד אנחנו עולות למעלה בבקשה ממכם אל תבואו" אמרתי בחיוך מתגרה ליהב שבחן אותי מכף רגל עד ראש ומשכתי בידה של אלין שהייתה שקועה בפדיחה של עצמה.
"את מאוהבת בנתנאל?" שאלתי כשסגרתי את הדלת. אלין הנהנה לחיוב.
"ליאם חתיך" נעמה אמרה, משום מה הרגשתי את הדם שלי מתחמם, כלומר מכל הבנים דווקא בליאם?!
"הוא לא נראה לי מתאים, בטח משחק בבנות" אמרתי בניסיון להוריד אותה ממנו.

*ליאם דנינו- בן 17, ראשון לציון.
שיער שחור עם גוונים של בלונד, גבוה, שרירי, חטוב, חכם וחזק.
לומד בבית הספר 'מקום שקט'.
ילד בעייתי אבל לא מרצון, אביו היה אלכוהליסט, אמא שלו הייתה צריכה לפרנס את הבית.
יש לו אח קטן בשם לירון.
הסתבך מעט עם החוק אבל מנסה לחזור למוטב, מעשן.
לא מאמין באהבה, אביו היה מרביץ לאמו מה שגרם לו לפקפק האם יש דבר כזה אהבה.

*שחר ביטון- בן 17 וחצי, ראשון לציון.
שיער בלונדיני, עיניים ירוקות. גבוה, חזק, שרירי.
לומד במקום שקט. החיים שלו היו רגועים יחסית לליאם. ההורים שלו עובדים טוב, מצב כלכלי טוב, אבל הוא היה גר בשכונה לא הטובה ביותר אלא בשכונה מפוקפקת.. ומשם הוא הדרדר.
מאמין באהבה אבל כרגע אין לו.

*נתנאל פרץ- בן 17, ראשון לציון.
בלורית קטנה, שיער שחור, עיניים כחולות.
לומד במקום שקט.
אין לו אחים, הוא בן יחיד, מפונק, הפינוק עלה לו לראש. הוא רצה עוד ועוד ואם הזמן הוא הפסיק לקבל. הרצון לקבל את מבוקשו הוביל אותו לבעיות, מכות, קללות.
תמיד יעשה הכל כדי להשיג את מבוקשו.
מחבב את אלין, אבל אחות של חבר אסור לגעת.

"אז את אומרת שעכשיו נעמה לא באה לך בטוב כי היא מחבבת את ליאם?" אלין שאלה אחרי שנעמה הלכה.
"לא אמרתי את זה, פשוט אני יעדיף שהיא תתרחק ממנו" אמרתי והסטתי את ראשי לצד השני.
"את משהו מיוחד" אלין אמרה בחיוך וחייכתי גם.
"טוב אני עפה הבייתה אחרת אח שלי ייתן לי צו איסור יציאה מהבית" אמרתי וחיבקתי אותה.
"נדבר מחר?" אלין שאלה והנהנתי בראשי.
ירדתי למטה לסלון, הבנים בדיוק ראו טלויזיה. ליאם הסתכל בדיוק וקלט אותי.
"לאן?" הוא שאל.
"הבייתה" אמרתי בחיוך פלרטטני.
"בואי אני אקח אותך" ליאם אמר והחזיק בקסדה.
"למה זה?" שאלתי בחשש, אף פעם לא אהבתי את הדברים האלה, להפך הם השנואים עליי.
"יש לי אופנוע ואת צריכה לשמור על עצמך בעזרת זה" ליאם אמר, יצא מהבית ואני בעקבותייו.
"ממש לא אני לא עולה על מכונת ההרג הזאת" אמרתי והנדתי בראשי לשלילה.
"הבעיה שלא שאלו אותך" ליאם אמר והרים אותי. הוא הושיב אותי על האופנוע והניח על ראשי את הקסדה. הפנים שלו היו קרובות לשלי, בלעתי את רוקי בכבדות.
הוא חייך אלי והתיישב לפניי.
"תחזיקי חזק ומותר לך להניח את הראש עליי, זה יעזור לך" ליאם אמר והתניע את האופנוע.
חיבקתי אותו חזק והצמדתי את ראשו לגבו.