אחרי הכל ננצח- פרק 5

נקודת מבט אוריאן:
"איך חזרת הביתה?" ליעד שאל ונכנס לחדרי. הנה זה מתחיל.
"ברגל" שיקרתי, בעצם לא שיקרתי פשוט לא אמרתי את האמת.
"שמעתי אופנוע בדקתי ואת ירדת ממנו, עם מי נסעת?" ליעד שאל והתקרב אליי.
"ידיד" עניתי בקצרה וקמתי מהמיטה לכיוון החלון.
"ידיד בשם.." ליעד שאל מנסה לחלץ ממני שם. אם הוא ידע שזה היה ליאם דנינו הוא היה הורג אותי ואותו.
"נו מה החקירה הזאת? צא לי מהחדר לא הסכמתי לך להכנס בכלל" אמרתי בניסיון להוציא אותו.
"שאלתי שאלה ואת תעני לי מי זה?" ליעד התקרב, הוא דיבר בטון נמוך אבל העיניים שלו שידרו עצבים.
"ליאם דנינו" אמרתי בשקט והתחלתי להתעסק עם הקקטוס שהיה לי על עדן החלון.
אמא תמיד אומרת שצריך להשקיע בו הרבה זמן, חום ואהבה, אבל לא רק הוא ילמד אותי עם הזמן להיות קשוחה אבל גם קשובה לאחרים וסבלנית.. ברגעים כאלה שליעד עצבני מידי אני חושבת שהוא זה שצריך את הקקטוס לא אני.
"ליאם דנינו? הבעייתי? המשוגע? את יוצאת עם הילד שאני הכי שונא בעולם?!!" ליעד נתן צעקה אחרי מספר שניות שכרמה לי לקפוץ במקום. פחדתי להסתובב להסתכל עליו. המשכתי להשקות מעט את הצמח, אני יודעת שבשנייה שאסתובב הדמעות של הפחד יצאו מעיניי.
"אתה שונא אותו לא אני" אמרתי. הדמעות היו בעיניי, אני שונאת שצועקים עליי, אני שברירית כמו אמא אבל קשוחה כמו אבא שזה אומר פיצול אישיות. אני נפגעת מהר אבל פוגעת יותר מהר.
"את ילדה מטומטמת" ליעד סינן ויצא מחדרי. הוא טרק את הדלת כל כך חזק שחשבתי שהיא תצא מהמקום.

-בבוקר-
קמתי מוקדם בשעה 6, השעה הרגילה שלי כדי להספיק להתארגן.
נכנסתי למקלחת,שטפתי פנים,צחצחתי שיניים, הרמתי את שיערי לקוקו גבוה.
מרחתי על שפתיי אודם ורוד, רימל, סומק בהיר ויצאתי מהמקלחת. לבשתי את בגדיי בית הספר שלי. השפרצתי על צווארי בושם ויצאתי מהחדר. הייתי שמחה אבל לא זכרתי את הסיבה, בטח לא אחרי הריב אתמול עם ליעד.
"בוקר טוב" אמרתי בשמחה והתיישבתי מול אמא.
"בפעם הראשונה שאת שמחה כל כך בבוקר, קרה משהו?" אמא שאלה בחיוך.
"כן החבר הקטן שלה ליאם עובר לבית ספר שלנו" ליעד אמר והסתכל עליי בחיוך מתגרה.
"ליאם? איזה ליאם? אני מאוד מקווה שלא דנינו, הוא אחד מהחברים של הבן של מועלם. הוא ינסה לפגוע בך" אבא אמר. נחנקתי מהבורקס שאכלתי.
"מה פתאום דנינו" אמרתי, שקר נוסף. אוריאן לאן הכנסת את עצמך שוב?!
"אז אני מסכים" אבא אמר בחיוך ושתה מהקפה שלו.
"מה אתם עושים פה בכלל?" שאלתי לפתע.
"יום חופש, תתחילי להתרגל, מידי שבוע יהיה לנו יום חופשי בשביל לבלות עם הילדים החמודים ביותר בעולם" אמא אמרה ונישקה את ליעד בלחי.
"אמא אני לא בן 6 תפסיקי" ליעד אמר בהתלוננות. כל החיים שלו הוא מתלונן.
"הלו?" עניתי לפלאפון לפני שהוא צלצל בכלל, עדיף ככה.
"בוקר טוב נסיכה, אני מחכה לך בחוץ את יוצאת?" שמעתי את קולו של ליאם, אם הוא יגלה שאני בן שבת, הלך עליי, אם ליעד יצא לפני הלך עליי. בכל מקרה הלך עליי.
"כן ברור חיים שלי, אני באה" אמרתי בקול הכי יציב שלי, הפחד משתק אותי. הגיע הזמן לשלוט בפחד במקום שהוא ישלוט בי.
"לאן זה?" אבא שאל כשנעמדתי מהמקום.
"באת תניח לילדה, לכי יפה שלי יום טוב" אמא אמרה חייכתי אליה חיוך קטן ויצאתי.
ליאם עמד בצד השני של הכביש, הבגדים של בית ספר מתאימים לו, כאילו נתפרו במיוחד בשבילו.
וא חייך אליי והתקדם לעברי. מכירים את זה שאם כל צעד שלו הלב שלכם דופק יותר ויותר? אתם מתרגשים מידי? אז זה מה שעובר עליי.
הפעם לא הפחד שיתק אותי אלא ההתרגשות ממנו.
"בוקר טוב נסיכה" ליאם אמר ונישק אותי בלחי.
"בוקר טוב נסיך" אמרתי בחיוך ביישני.
"יאללה בואי" ליאם אמר והניח על ראשי את הקסדה. כבר אמרתי שאני מפחדת ממכונות ההרג האלה? אבל איתו אני מרגישה בטוחה מדי.
התיישבתי מאחוריו וחיבקתי אותו. הריח החזק של הבושם שלו נדבק גם בי. אהבתי את זה, את המגע איתו למרות שהוא רגעי, את הריח שלו.
ראיתי את בית הספר מרחוק, שנאתי אותו באותה השנייה על כך שהרחיק ביני לבין ליאם. עכשיו עליי להפרד ממנו. ליאם דומם את המנוע ושנייה לאחר מכן כיבה אותו לגמריי.
ירדתי מהאופנוע בעזרתו של ליאם.
איך ילד כזה נסיך יכול להיות המפלצת שליעד מתאר אותו?