אחרי הכל ננצח- פרק 9

נקודת מבט אוריאן:
"לא, אני לא יכולה" התנתקתי במהירות מהנשיקה עם יהב. למרות שדי אהבתי אותה.
קמתי מהספסל והתקדמתי לכיוון הבית שלי, בלי לומר מילה לאף אחד.
אני לא מאמינה שהוא נישק אותי, אני לא מאמינה שנישקתי אותו בחזרה, אני לא מאמינה שהפיצול אישיות שלי חזר!!
הגעתי לשער של הבית, השומר פתח לי ורצתי לתוך הבית עצמו.
עליתי במדרגות בשקט, השעה שתיים עשרה בלילה אני לא רוצה להעיר אף אחד או לחטוף צעקות למה אני עדיין בחוץ כמו ילדת רחוב.
עליתי במהירות ובשקט לחדרי. פתחתי את הדלת בשקט והסתובבתי כשגבי מופנה לדלת.
החלקתי על מורד הדלת וחיבקתי את ברכיי.
אחרי כמה שניות נעמדתי והדלקתי את האור.
"מה אתה עושה פה משוגע?!" צעקתי בהלם, ליעד ישב על המיטה שלי עצבני.
"שתיים עשרה בלילה איפה היית?!" ליעד צעק עליי בחזרה. להגיד לו או לא?
"אצל חברה" אמרתי והתקדמתי למקלחת. לקחתי פיגמה ונכנסתי למקלחת. נעלתי את הדלת ופשטתי את בגדיי. מילאתי את האמבט שבמקלחת בחדרי, במים חמים. אני אוהבת מים חמים גם בקיץ, מסיבה פשוטה זה הורג את החיידקים אבל לא רק זה נותן לי הרגשה חמימה כזאת.
"את לא תתחמקי ממני לנצח" שמעתי את קולו של ליעד וטריקת דלת. הוא הלך, אני יכולה להיות רגועה, עד הבוקר לפחות.

קמתי מהמיטה, הסתכלתי לבחוץ, יהיה קריר לדעתי. לקחתי את בגדיי בית הספר ונכנסתי למקלחת, היום יהיה יותר קשה. צריך להתחמק גם מליעד וגם מיהב. אולי גם מאלין עוד לא החלטתי. שלא נדבר על ליאם שאני לא רוצה לראות בכלל.
יצאתי מהמקלחת אחרי ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים. מרחתי אודם על שפתיי האדומות. אין לי יותר את מי להרשים נכון? וזה לא אני מזניחה את עצמי פשוט אין לי כוח להתאפר.
לקחתי צעיף לבן וליפפתי אותו סביב צווארי.
ירדתי למטה, אמא ואבא כבר לא היו בבית. הם יצאו מוקדם יותר.
לקחתי קוראסון קטן והתקדמתי לכיוון הכניסה.
שמעתי את ליעד יורד למטה אז רצתי למטבח ויצאתי מהדלת האחורית במהירות. רצתי לכיוון התחנה ועליתי על האוטובוס של בית ספר בפעם הראשונה.
מזווית העין ראיתי את יהב, ליאם ואלין. אבל התיישבתי בשורה הראשונה.
'את מתרחקת ממני בגלל אתמול' אלין שלחה לי הודעה עם סמיילי עצוב. הסתכלתי אחורה וסרקתי את השורות האחרונות.
'הכל מפוצץ אל תדאגי אנחנו חברות הכי טובות שכחת?' שלחתי לה בחזרה. את האמת אני רוצה להתרחק מיהב לא ממנה, אבל הם אחים הם באים ביחד בחבילה של 1+1.
'תבואי אליי היום, תוכיחי לי' היא שלחה. אני חייבת בשבילה..
'טוב' שלחתי ונעלתי את הפלאפון, אם אני כל כך בטוחה בעצמי למה יש לי הרגשה רעה כל כך…
משך היום עבר מהר, התחמקתי מליעד בהפסקות ובשיעורים התפללתי שיהב לא יבקש להוציא אותי שוב מהכיתה.

נקודת מבט אלין:
חיכיתי לאוריאן מחוץ לכיתה, כרגיל היא יוצאת אחרונה.. הרגלים לא משנים.
"יופי אז הודעת לאבא, אמא, סבא, סבתא, אח, אחות, דודה ולדוד שאת באה אליי?" אמרתי בחיוך.
"יש לי עוד משפחה למקרה ששכחת" היא אמרה בציניות.
חיכינו בפתח בית ספר לנהג לדמארי. אבא הלך לעבודה לסגור עסקה חשובה.
נכנסתי למכונית השחרה של דמארי, יהב ישב מקדימה.
אוריאן נכנסה וכשהיא קלטה את יהב השפילה מבט.
יהב נאנח וסימן לדמארי לנסוע.
אחרי 20 דקות נסיעה הגענו. דמארי יצא, יהב יצא, אני יצאתי ואוריאן יצאה אחרונה, כדי לא להתקל ביהב.
"אני לא יכולה ללמוד יותר" אוריאן אמרה וזרקה את הספר על הדלת של החדר שלי.
"אז את מתעללת בדלת, אוריאן זה מבחן ענק חייבים ללמוד" התלוננתי בפנייה.
"אני רעבה" היא התלוננה גם חייכתי ונעמדתי. אוריאן נעמדה אחריי וירדנו למטבח.
הכנו לנו לאכול ספגטי עם שניצל תירס, אוריאן צמחונית כבר שלוש שנים.
התיישבתי ליד אוריאן שכבר התחילה לאכול.
הדלת נפתחה בדיוק כשהנחנו את הכלים בכיור.
אבא התקדם עצבני לכיוון המשרד שלו, המטבח הוא כמו תחנת עצירה לפני המשרד. הוא נעצר והסתכל על אוריאן במבט חושד. יהב ירד עם דמארי גם והם הסתכלו על אבא.
אבא הושיט את ידו אחורנית וכיוון אקדח לעברה של אוריאן. הצלחת נפלה מידה והתנפצה על הריצפה.
"אבא מה יש לך? היא חברה שלי תניח את האקדח!" אמרתי בצעקה, פחדתי, עד שיש לי חברה אמיתית הוא מאיים עליה עם אקדח?!!!
"זאת את נכון ?את הבת של בן שבת נכון?" הוא שאל בקול מאיים ושיחק עם האקדח, אוריאן הנהנה בראשה לאט. ראו עליה שהיא פחדה. היא רעדה בידיים.
"אבא תניח את האקדח" יהב התערב וניסה להתקרב.
"הוא מנסה ללעוג לי?! הוא שולח לו את הבת שלו לפה? הוא משחק באש?!" הוא צעק בטירוף. פחדתי ממנו. הוא היה בסוג מעולם משלו.
"אבא בבקשה תניח לה" אמרתי והרגשתי את הדמעות יורדות. לא יכולות להיפסק.
אוריאן לעומתי לא הראתה כמוני, היא עמדה זקופה, עמידה, איתנה, כאילו היא לא פוחדת מכלום.
לפתע השתחררה יריה באוויר. אוריאן החווירה לרגע. הצבע ירד לה מהפנים.
ואני? הרגשתי את הלב שלי מפסיק לפעום.