אחרת פרק 24

סיימתי לכתוב והוצאתי את המספריים מהקלמר שלי. רק להוציא קצת את הכאב של כל השנתיים המקוללות האלו. לא למות רק קצת להוציא את הכאב רק להיות קצת בשליטה. כאב חד עבר ביד שלי אבל זה לא השתווה אפילו קצת לכאב שעבר לי בגוף, לכאב שיש ביי. דם ירד מידי ושמתי במהירות יוד ולאחר מכן חבשתי את פצעיי. זה לא הפעם הראשונה שאבדתי שליטה על זה אבל אף פעם לא נתתי לעצמי להגזים. הרמתי מעט את המכנס לבחון את השריטה מחודש שעבר, היא כמעט נעלמה אף פעם לא חתכתי עמוק מדי. זה בסדר תמיד אמרתי לעצמי זה חייב להיות בסדר. על מי אני עובדת? שום דבר בחיים שלי הוא לא בסדר, שום דבר!. למה אני לא יכולה לחייך? למה החיים שלי לא יכולים להיראות אחרת?. ישבתי שם ועצבות המשיכה לעטוף אותי, אולי אסע לעיר אחרת? חשבתי, כן בעצם למה לא? אוכל למכור את הציורים שלי ולגור שם , ממלא אף אחד לא יבחין שאנני נמצאת וזה רק יועיל לכולם. אם לא אעשה זאת אני כנראה אמשיך להיות מדוכאת עד ש…….השתקתי את המחשבה הזאת היא הפחידה אותי מדי. הלכתי לבית שלי ואימא שלי יושבת כמו תמיד מול הטלוויזיה. היא ראתה אותי וחייכה חיוך כאילו שמח שרק שכנע אותי יותר שאני צריכה לעוף מפה "מה קורה?" היא שאלה אפילו לא מבחינה בפצע שהיה בידיי "הכל אחלה אימא, אני נוסעת לשבוע בערך לחברה" עניתי עם הכל השמח שלי "אין לך בגרויות או משהו?" היא שאלה "רק בשבוע הבא" עניתי (פעם ראשונה שלא שקרתי לה בחודש הזה), "טוב, תהני לך!" היא אמרה. אם יש משהו טוב בדבר הדפוק הזה שנקרא אני, זה שאני בת 18 אז אני דיי משוחררת לעשות מה שבא לי (עד שהצבא ייקח אותי אבל זה יקרא רק בעוד כמה חודשיים). ארגנתי את הדברים שלי ונזכרתי שאני גם צריכה להודיע לאימא שלי שהטלפון שלי נשבר . שוב. "אימא , טלפון, שבור" אמרתי לה בקצרה והיא כמו תמיד הביאה לי טלפון (אחרי ששברתי את הטלפון האלף שלי אני מקבלת בעיקר טלפונים שאולי בשנות ה80 הם היו נחשבים משוכללים). ארגנתי את התיק שלי ולא שכחתי לקחת את הדברים הכי חשובים שיש לי: אם פיי, כסף, טלפון, צבעים, ציורים ואת התמונה של מייק זרקתי מהחלון. טוב עולם תתכונן אני מגיעה.