אח שלה פרק 16

רותם ישבה בחדרה. מנסה להבין מה בדיוק קורה..
היא כבר לא הרגישה לבד. היא הרגישה מקולקלת…מקולקלת כל כך. היא אפילו לא הרגישה עצובה מהפרידה הזו כי זו לא הייתה אהבה. היא רק הרגישה כאילו משהו בה נשבר. כאילו היא כבר לא יכולה להרגיש את הדבר הזה שנקרא אהבה.
דפיקות נשמעו על דלת חדרה.
"מה?" היא קראה. די הייתה בטוחה שזו אמא שלה.
הדלת נפתחה בעדינות. שיערה החלק של נופר בצבץ בפתאומיות. רותם פתחה עיניה בהפתעה. נופר? אוקיי..
"נו תכנסי כבר" היא אמרה. הורידה את רגליה מספת הנוער הקטנה, מפנה לה מקום לשבת. תוהה לעצמה מה היא רוצה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא ונופר בקושי הכירו אחת את השנייה. לא בקשר בכלל. הן היו כל כך שונות.
"תעזבי שניה את הפלאפון מאמי…" אמרה נופר, לוקחת בעדינות את הפלאפון הגדול מידה של רותם. 'מאמי?' רותם קצת התפלאה.. היא שיחררה את הפלאפון בהלם.. הדיבור הזה היה מוזר לה.. זר כל כל.. נופר הזו.. היא כל כך עדינה.. לעומתה. לעומת רותם.
"שמתי את השיחה שלך.. עם הילד ההוא.."
"יש לו שם"
"לא חשבתי שלא. רוצה להגיד לי איך קוראים לו?"
"קוראים לו עמית. ותפסיקי לדבר אליי כאילו אני ילדה קטנה" רותם שרטה את עצמה שריטות עדינות.. היא הכאיבה לעצמה.. הכאב התמידי הזה שהיא יכלה להיות ילדה אחרת.. שונה, לא כמו שהיא היום, כל כך התעצם לעומת דמותה העדינה של נופר.
"אוקיי.. עמית. זה בגללו כל זה?" נופר שאלה, סימנה בעיניה והצביעה בידיה על האיפור המרוח של רותם,על הבלאגן בחדר, על המוזיקה השקטה והעצובה. "אתה עצובה בגללו?"
רותם שתקה. היא חשבה לעצמה שפסיכולוגיות יש לה מכיתה א. ולא חסר לה שתהיה לה אחת כזו בבית.
נופר קמה והתיישבה לידה על מיטת נוער המבולגנת. היא ליטפה את ידה הקטנה של רותם. המגע הזה, עם כל כך הרבה רוך, תמימות ואהבה, גרם למשהו בליבה של רותם. פתאום כל הרגשת הלבד הזו שלה צפה ועלתה, והחדר החשוך סוג של נתן לה מחסה כדי לפרוק את הדמעות. דמעות שקטות זלגו מעיניה. היא לא השמיעה הגה.
"את בוכה.." אמרה נופר. רותם הסתכלה עליה בפליאה. החושך הכבד ששרר בחדר, לא איפשר לה לראות את פניה של נופר, וכל שכן לא איפשר לנופר לראות את פניה של רותם. איך היא ידעה שרותם בוכה?
"הרגשתי.." היא ענתה לה בשקט לשאלה שכלל לא נשאלה.
רותם שלחה יד לצד הקיר, מדליקה את האור. נחדר כמו נחנק לרגע מהאור הפתאומי. היא הביטה בעינה של נופר. "מי את?" היא שאלה. מתארת בשאלתה את כל אותן אלפי שאלות שמתרוצצות במוחה ורוצות להישאל. "אני בכלל לא מכירה אותך יותר. כשהייתי בת 9 נעלמת לכמה שנים לפנימיה, לפני זה כלל איני זוכרת אותך. ואחרי שאני עוברת כל כל הרבה דברים לבד… " קולה נקטע בעקבות בכי מטלטל. "לבד.. את באה ומראה לי שיכולתי אחרת? שיכולתי לחיות את החיין שלי בלי כל הנטל הזה של להיות לבד כל הזמן? זה מה שאת מראה לי בעצם?" היא הביטה בנופר במבט מזוגג. כאבה ניכר בבהירות על פניה. מרחק התבטא במפורש בדיבורה.
"יכולת..יכולת ולא עשית את זה.." אמרה נופר וקולה נשבר.
"יכולתי ולא עשיתי… אה אז אני אשמה..? בזה שברגע שיכולת הלכת. לקחת את עצמך והלכת. לאלף עזאזל הלכת. ולא אכפת היה לך שאני שבורה וממשיכה להשבר כל יום מחדש. שהרגשת הלבד הזו, שאצלך, בחרבת חברותיך מהפנימיה,דעכו- לעומץ זאת אצלי הם גברו. ואני אשמה.." שתיקה צורמת מידיי נמשכה חמש שניות. ומיד לאחר מכן "פשוט צאי מפה נופר. צאי. פסיכולוגיות אני מכירה בלי סוף. ואנשים שיזרקו עליי את האשמה לא חסר. את לא מוסיפה פה דבר. "
היא אמרה, ושלחה יד מהירה, מכבה שוב את האור. ועיניה הלחות, שניסו להתרגל לאפלולית שנפלה על החדר, מצמצו במהירות, משמיעות קולות שקטים.
נופר קמה ממקומה. השיחה הזו, שכה צפתה שתגמר אחרת, נגמרה רע. דמעה שקטה אבל כל כך שורפת זלגה מעיניה. שורפת את נשמתה, אבל מבינה את רותם תוך כדי.
ברגע שהדלת נסגרה אחרי קצוות שערה החלק והסורר של נופר, נהר של דמעות שקטות ירדו מעיניה של רותם, והגה מפיה לא נשמע.
***
דניאל התיישב על הכיסא במשרדו שצמוד למשרד המנהל, אהוד.
הוא הביט מעבר לזכוכית הקטנה על הבוס שלו. הקשוח והכועס, ופתאום ראה משהו שונה. הכעס שלו התחלף בחולשה. והזעם שהיה גורם להתפרצות, התחלף בפנים רכות וחוסר אונים.
הוא ניגש לפינת בקפה ומזג שתי כוסות של נס קפה כהה ודפק על חדרו של המנהל, של אהוד.
"סליחה, בוס, לא רציתי להפריע אבל, עשיתי לי קפה וחשבתי שתרצה גם.." הוא הניח את הכוס המלאה על שולחנו של הבוס, מזיז את הכיסא שמולו. "אפשר לשבת רגע, בוס?"
אהוד הרים את עיניו. ואת חוסר הסבלנות הרגיל שעיניו שידרו, החליפו חוסר כוח ועייפות. הוא הזיז את ראשו בתנועת אישור עדינה ופתח את פיו "שב.. אלא אם כן אץה רוצה לדבר שוב על העלאת משכורת.. "
דניאל צחק, והתיישב.
"בוס.. עזוב לכמה רגעים עבודה וחשבונות. והעסק המשגשג שהקמת של חברת טקסטיל, הוא לא הכל בחיים. המבט שלך מספר אחרת. ואני יודע בוס, שאנחנו לא כל כך קרובים, ואני רק עוש עובד מן המניין, אבל רציתי לשאול אם יש משהו שאוכל לעזור?"
שקט שרר לכמה רגעים בחדר.
"שקט יעזור לי מאוד" אמר אהוד. פניו שהתרככו לכמה רגעים, התקשחו בחזרה.
דניאל הבין את המסר וקם ממקומו. כשהיה צמוד לדלת שמע את קולו של אהוד.
"דניאל.." הוא סובב את ראשו. "תשע. היום בערב. בפאב השקט שמאחורי הסמטא הקרובה. תהיה שם."
דניאל עצר לרגע על מקומו וחייך, מסמן לעצמו ניצחון קטן.