אח שלה פרק 21

תרדו קודם לרציתי להוסיף:
***
נקודת מבטה של מוריה:
"אתה חושב שהיא כועסת עליי?" שאלתי את גיא שישב לידי, מרוכז במשחק בכדורגל בדבילי שלו. "היא לא דיברה איתי כבר כמעט חודש…" הסתכלתי עליו, מצפה לתשובה.
"לא… לא יודע.. אולי.. אני חושב ש… גול! אני לא מאמין! דקה 87' וגול! אני לא מאמין! חנן ממן את מלך אני אוהב אותך! אני לא מאמין!"
הסתכלתי עליו בעצבים. אני מתגעגעת אליה ינעל העולם. היא פשוט נעלמה לי ככה. משום מקום. פתאום יום אחד בבוקר קמתי והתקשרתי אליה וזה העביר אותי לתא הקולי. באמת, רותם? הייתי כל כך לא חשובה לך, ברמה כזו שיכולת ללכת בלי להודיע?
גיא התיישב ליד, מתנשף. סובבתי את ראשי, דמעות עלו בעיניי. בפעם הראשונה בחיי, באמת הבנתי למה היא התכוונה כל הזמן הזה, כשאמרה שהיא מרגישה לבד. כל כך הבנתי אותה פתאום.
גיא החזיק את ידי. הבטתי בו.
" אני מבין מה את מרגישה, יותר מתמיד. אני יודע את חושבת אני סטוציונר. אבל איתה זה משהו אחר. אני מכירה אותה 16 שנים ועד השנה לא שמתי לב לכמה מיוחד היא. אני מתגעגע אליה יותר מהכל. החיוך שלה, והצחוק שלה, והרעיונות הסתומים שלה, שלא משנה מה היא תציע תמיד יקשיבו לה כי זו היא. והקשיחות שלה…" ואז הוא שתק. ועיניו נראו מהורהרות פתאום.
אני זוכרת את היום האחרון בו ראיתי אותה לפני שעזבה. היא הייתה שם, בבית החולים. והייתי כל כך כועסת, הייתי כל כך חלשה כדי להתייחס אליה. ואז היא הלכה, ומאז נעלמה לי. היא עברה תקופה קשה, ולא הייתי שם מספיק בשבילה והיא שמה לב לזה. נגבתי את עייני. כאב לי. כאב לי על שהייתי כל כך עיוורת.
היא הלכה לאמית ולא כי אהבה אותו. היא הלכה לאמית כי הייתה צריכה מישהו שיהיה שם בשבילה, וכשאני לא הייתי פה מספיק היא מצאה משיהו אחר שכן היה פה. כמו שתמיד הייתה. אף פעם לא יכלה להשאר לבד. ואם מישהו אחד לא פה בשבילה בשנייה היא תמצא מישהו חדש. דורשת את תשומת הלב של כולם, תמיד סביבה. והיא מצאה מישהו שיהיה פה בשבילה, עד הרגע שבו היה לו קשה, ואז הוא הלך לה, והיא חזרה להיות לבד, והייתי יותר מידי מטומטמת כדי לא לשים לב לזה.
הרגשתי את ידו של גיא על כפתי. הסתובבתי אליו, הוא חיבק אותי חזק, בוכה, גורם לדמעות בגרוני לעלות ולהתפרץ. שנאתי את עצמי כל כך באותו רגע.
***
נקודת מבטו של יונתן (נ.ב. יונתן הוא האקס של רותם. הזכרתי אותו בתחילת הסיפור על ידי זיכרון, כרגע החזרתי אותו חזרה לסיפור):
יצאתי מהפנימיה, מתיישבת על הספסל בחוץ. חודש היא פה ואני עדיין לא מתרגל לעובדה שהילדה שהכי חשובה לי בעולם ישנה מטר ממני והדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לחייך בזמן שאני רואה אותה מתנשקת עם יובל הזה… ואיך שהוא מחזיק את פניה ומסתכל לה בעיניים ומחייך ולדעת שהייתי שם לפניו.
הוצאתי סגריה מהקופסא, סיגריית הבוקר שלי, רועד. כמו בכל בוקר בחודש האחרון אני רועד בכל פעם שאני מחזיק בסיגרייה, זוכר כמה היא שנאה תמיד שעישנתי. כמה היא דאגה שאני לא אשתה ושלא יקרה לי כלום. כמה היא נתנה הכל בשבילי, עד הרגע בו היא יצאה מחיי. –"אתה לא פה בשבילי יותר" היא אמרה- ובאופן פלא, זה כאב כמו סכין בלב.
מישהו נעמד מעליי, מסתיר לי את השמש שבין כה וכה הציקה לי. הרמתי את עיניי.
והיא עמדה שם. דקה כמו תמיד, ושירה זרוק על כתפיה בצורה שלעולם לא תהיה מכוערת. השפתיים העבות שלה, אלו שיובל כל כך אוהב, אלו שפעם היו שלי, היו מרוחות באודם אדום שלכ כך החמיא לה. וחוץ ממנו לא הייתה אף טיפת איפור על פניה. היא הייתה לבושה אוברול לבד עם כתובית שחורה גדולה, והרגליים החלקות שכל כך אהבתי היו נעולות בסנדלים אביביות. התגעגעתי לכל פרט קטן ששייך לה. לכל חלק קטן בגופה. לכל שן מחיוכה הישר. היא התיישבה לידי.
"תמשיך להתעלם ממני לנצח?" היא שאלה אותי, נזרקת על הספסל לידי באותה ישיבה שכל כך התגעגעתי אליה. לא היה לי מה לענות. "מה אתה עושה פה בכלל" היא אמרה, קולעת צמה דקה בשערה מה שהוכיח לי שהיא לחוצה. אני כל כך מכיר אותה… "לא היית לומד באיזו פנימיה דתית כזו עם רבנים ותפילות וכל זה?" והדיבור שלה… אדיש שכזה. כאילו ברור לה שיהיה שם מישהו שיאסוף את המילים ויחבר אותן למשפט בשבילה. "כן…" אמרתי "לא הסתדרתי שם." היא חייכה את החיוך העדין שלה, שכל כך אהבתי. "אמרתי לך את זה מהיום הראשון.,." היא אמרה. זה נכון, היא באמת אמרה לי. היא רק לא יודעת שעזבתי שם כי לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה. היא לא יודעת שהפסקתי להאמין בדת הזו מאז שעזה אותי. היא לא יודעת כמה אני רוצה עכשיו רק…
"אז מה…" היא אמרה וקטעה את מחשבתי. "אתה ויובל חברים טובים…?", רציתי לענות שכבר לא. שהיום אני שונא אותו. שונא לראות אותו מחזיק אותה מהמותניים כאילו היא שלו. שונא לראות אותו דואג לה כל כך, אבל מה שעניתי היה: "האמת היא שכן, יחסית כן."
"אני מצטערת…" היא אמרה. מצטערת? על מה? על זה שכל יום חלמתי שתחזרי לחיים שלי? על זה שכולם פה סטוציונרים ואני היחיד שלא הפסיק לחשוב עלייך? על זה שאחרי שנה ומשהו שלא ראיתי אותך, אני מוצא אותך פה, בשטח שלי, יושבת עם הרגליים החלקות שלך על השיש ומנשקת את החבר הכי טוב שלי כאילו אין מחר? או על זה שאת פאקינג יושבת פה, מושלמת כמו תמיד וחושבת שהכל עבר לי?
"אין לך על מה" אמרתי. שונא את עצמי עם הפחדנות שבי.
"יש על מה." היא אמרה "על הכל…" היא לחשה בשקט ולא עמדתי בזה יותר. התקרבתי לפניה והחזקתי אותם חזק. נישקתי לשפתיה בעדינות. אוה… הטעם הזה שלה…
התנתקתי מפניה. "תגידי לי שאת לא מתגעגעת אלינו ואני עוזב אותך לנצח" אמרתי. היא שתקה והביטה בי. בשנייה הבאה שפתינו נפגשו כמו פעם והטעם שכל כך התגעגעתי אליו היה שלי שוב. והתשוקה… והאחיזה שלה, יד אחת על כתפי, לוחצת עליה חזק וידה השנייה על צווארי, מצמידה אותי אליה. פותחת את פיה לכדי סדק צר וברגע הבא לשונותינו מתערבבות. פקחתי את עיניי לשנייה. כל כך אהבתי אותה באותו גע.
צל הסתיר לנו את השמש, וזה לא כל כך הפריע לנו. היא התקרבה אליי יותר.
"רותם של יונתן, מאז ולתמיד." שמענו את קולו של יובל.
היא התרחקה ממני באחת, אוחזת בשפתיה בחוזקה, וכל כך רציתי לרגע לשמור אותה שוב קרובה אליי כמו פעם.
"פאק" מלמלתי בשקט לעצמי. "כל דבר טוב אתה חייב להרוס?"