אח שלה פרק 22- עליהום-

נקודת מבטו של אמית:
שכבתי על המיטה, היא שכבה לידי כמו אז. רגלה וידה השמאליות מונחות על גופי, רגלה הימנית לצידי וידה הימנית מלטפת את שיערי, באהבה בלתי נגמרת.
היא הרימה את ראשה אליי, חייכתי לעצמי, היא כל כך קטנה הנסיכה שלי, כל כך קטנה.
הצמדתי אותה עליי חזק, מעביר את ידי מעלה ומטה על גבה, אוהב אותה יותר מתמיד.
פתאום ידה זזה ממני, נשלחה לעבר כיסה האחורי, מוציאה משם אולר. ואני רגוע, למה אני רגוע?
היא הרימה את חולצתי כלפי מעלה, חותכת עם האולר חתכים קטנים קטנים שמרגע לרגע הופכים ארוכים יותר, עמוקים יותר, עד שבסוף משחררת את האולר כולו ותוקעת אותו בבטני, ליד ליבי.
צרחתי
***
התיישבתי על המיטה, מנגב את הזיעה הקרה שהרטיבה את שיערי. לעזאזל. עכשיו גם לחלומות היא נכנסת לי, הרותם הזו? נמאס לי כבר. אני חייב לדבר איתה ולסגור את הסיפור הארור הזה.
היא לא עונה לי כבר חודשיים, אני מתחרפן כבר, אין לי איך לתקשר איתה, להגיד לה שאני מצטער יותר מהכל. להגיד לה שאני מתגעגע אליה, אל השפתיים שלה ואל הגוף הקטן שחה והעיניים שלה שלמרות הכל מחייכות תמיד. אל שיערה הגולש והדק. אל הצחוק שלה…
הבטתי לפלאפון שלי. השעה 17:49 בערב.
אני אלך לאמא שלה.
אני אמצא אותה.
אני אמצא אותה ואגיד לה שאני רוצה אותה בחזרה יותר מהכל.
***
נקודת מבטו של גיא:
הפלתי את ערימות הדפים שהיו מונחות על המדפים בחדרי. חייב לעשות פה קצת סדר.
עברתי על הדפים הזרוקים, מקושקשים, משיעורי תנך והסטוריה בבית הספר. חייכתי חיוך קל וזרקתי את כולם לפח.
לקחתי שקית זבל ענקית, מכניס לתוכה דפים מחברות וספרים מכל השנה… שמיה להתפטר מכל הזבל הזה כבר.
אחרי שביימתי לזרוק הכל, ראיתי מלא תמונות זרוקות על הרצפה, מכל השנים, מכל החברים.
אספתי אותן אחת אחת, לערימה של כמעט 500 תמונות, מתיישב על המיטה, עובר עליהן אחת אחת.
הנה אמית. והנה התמונות מהחופשה מטבריה. והתמונות מאילת. והנה מוריה. והבית הקודם שלנו.
והיומולדת שלי משנה שעברה!. והסאטלות מימי חמישי. וואי כמה תמונות.. והטיול השנתי, והקיץ בדיסנילנד, והמשפחה המורחבת ו…
והיא.
מחייכת כמו תמיד, שיערה אסוף לקוקו מתוח, עיניה משדרות רוגע.
אני כל כך אוהב את המבט שלה, אוהב, מתעניין. אוהב את זה שאכפת לה מהכל, ושהיא דואגת תמיד ויודעת לאהוב, ותתן את כל כולה למישהו שתאהב.. הלוואי והייתי שם במקום האלף סטוציונרים מטומטמים שפגעו בה. הייתי עושה אותה מלכה אמיתית. אני היחיד שמכיר אותה מגיל 0 ויודע עליה הכל, אני התאום של החברה הכי טובה שלה שהיה איתה מאז ומתמיד, שיודע לזהות מתחילת הרחוב אם היא עצובה או שמחה. היא כבר חלק ממני.
אני חייב לדבר איתה.
אני חייב למצוא אותה.
אני אמצא אותה, ואגיד לה שאני רוצה לעשות אותה מלכה, ושאני לא אשפוט אותה בחיים, כי אני ממילא יודע כל מה שהיא עברה.
***
נקודת מבטו של יובל:
כל כך מעצבן אותי לראות אותה כל היום סביבו, כאילו הוא חלק ממנה. בחדר אוכל, בבצפר, אפילו בחדר, הם ישנים לי באותה מיטה, מצחקקים כל הלילה.
ידעתי מהרגע הראשון שזו היא, האקסית שלו. ראיתי תמונה שלה כמה פעמים בעבר, אבל לא חשבתי שהיא עד כדי כך יפה.
כשראיתי אותה לראשונה ידעתי שזו היא, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. כל כך רציתי אותה שלי. היא כל כך יפה. כמה מטומטם יונתן יצא כשוויתר עליה, חשבתי לעצמי אז.
היה מה שהיה באותו ערב שהגיע, ותהיתי לעצמי כמה זמן אני והיא נחזיק עד שתחליט לספר לי שהיא ויונתן היו זוג.
לא חשבתי שהיא תתנשק איתו.
עבר חודש, מאז הערב שנפגשנו עד לבוקר בו היא התנשקה איתו.
לא רבתי איתה אפילו, ראיתי כמה תשוקה יש בינהם. החלטתי לא להיכנס בינהם.
אבל זה מטריף אותי, אלוהים.
אני זוכר כל פרט מגופה הקטן, כל קריאה שלה בשמי, כל חיוך שחייכה אלי עם השפתיים המשגעות האלו שלה.
אני כל כך רוצה אותה שוב שלי, רוצה לגעת בה כמו פעם…
נמאס לי! אני הולך לדבר איתה. היא הייתה שלי, ותהיה שלי, לא משנה לי כמה יונתן היה שם לפני, כי אני אהיה שם הרבה אחריו!
***
נקודת מבטו של יונתן:
היא שכבה לידי במיטה, כמו בכל צהריים מהחודשיים האחרונים. צפינו באיזה סרט מטומטם, או יותר נכון היא צפתה, אני הייתי מרוכז בלבהות בה, יפה כמו תמיד.
היא משגעת אותי, כבר חודשיים שאנחנו ביחד, ואני מת רק לגעת בה, לשמוע אותה גונחת בקול את השם שלי, צורחת אותו. בדיוק כמו שהיא הייתה עם יובל.
אבל היא לא נותנת לי, היא מתרחקת בכל פעם מחדש, היא מחרפנת אותי. מאז שנפרדנו אני לא חושב על אף בחורה אחרת, רק עליה. כמה תמיד הייתה הכי יפה, הכי זורמת. כמו אני רוצה אותה בין ידי עכשיו, יושבת עליי, מחייכת את חיוכה המושך כמו תמיד.
אני חייב אותה, ועכשיו, ולא משנה לי שום דבר, המטרה מקדשת את האמצעים.
"רותם?" אמרתי בקול אוהב.
"ממ?" היא המהמה, מרימה את ראשה בעצלנות אופיינית.
"אני אוהב אותך" אמרתי.
היא התיישבה במהירות, זורקת את שקית הצ'יפס החצי ריקה על הרצפה.
"חשבתי שלעולם כבר לא תגיד את זה" אמרה, מתנפלת עליי בנשיקות, מתיישבת עליי בפיסוק רגליים מהיר, ואז קמה במהירות, נועלת את הדלת וחוזרת אליי, מתיישבת חזרה, תולשת ממני את החולצה מנשקת כל פינה בגוף שלי, נעצרת לרגע,
מביטה בעיני ואומרת "גמני אוהבת אותך, יוני", קוראת לי בשם החיבה הישן שלי, וממשיכה לנשק ולרדת עוד.
חייכתי לעצמי בסיפוק, זה עובד בכל פעם מחדש, על כל בחורה מחדש, כמו מטה קסמים.