איזה יופי, הלכנו לאיבוד – פרק 6 – אחרון :(

מה עליי לעשות?! נלה או נטשה?!
"אל תבכי בגללי…" אמרתי לה בשקט.
היא ניגבה את דמעתה בזריזות, "אני לא בוכה…" אמרה בשקט.
קמתי, היא התרחקה ממני.
"את… כועסת עליי… נכון?" שאלתי אותה.
היא כיסתה את פניה והמשיכה לבכות… ולבכות… הרגשתי כל כך אשם!
אבל אני אוהב אותה… כל כך אוהב אותה… נו באמת… איזה מן לב יש לי?
נלה באמת אדם מדהים… אבל אני רוצה אותה בתור חברה הכי טובה.
נמאס לי לתהות! אני בוחר בנטשה וזהו… יש רגעים שהכול משתנה, בלי הודעה מראש.
לא חשבתי שדבר כזה יקרה לי…
"נטשה… האמת ש…" אמרתי לה מעט לא בטוח בעצמי.
היא תהתה.
"אני אוהב אותך." אמרתי והשפלתי את מבטי למטה, לרצפה.
באותו הרגע היא חייכה חצי חיוך, אצלי הדמעות זלגו, פיזית ונפשית.
היא חיבקה אותי, "מדוע אתה בוכה?" היא שאלה בו בזמן.
"כי אני מרגיש רע עם זה שהתאהבתי בך… אני מרגיש שאני בוגד…" אמרתי לה.
"זה נשאר בנינו." היא אמרה לי, בשקט.
סירבתי לזה, אני יודע שנלה לא הייתה עושה לי את זה.
קמנו ויצאנו מהחדר, השמש כמעט עלתה, השמיים היו חשוכים אך מעט אדמדמים.
דמדומים.
נראה לי.
עמדנו בקצה הסיפון, מביטים אל הירח העומם, כאשר שנינו מחובקים.
אני יודע שזה רע, מה שאני עושה, אבל החיים שלי לא במצב כזה טוב…
עמדנו מחובקים ואדישים.
"אמא שלי חולה, החברים שלי לכודים על אי לבד, אני בוגד בחברה שלי… לא יכול להיות גרוע יותר." חשבתי לעצמי.
אבל אז, בדיוק כמו בסרטים, הצרה הבאה הגיעה.
התקרבנו במהירות לעבר סרטון, גדול וחד.
למרות הפחד, נשארנו אדישים ומחובקים, גם לאחר שהספינה פגעה בסרטון.
גם אחרי שנוצר בה חור.
גם אחרי שהמים חדרו לספינה.
גם אחרי שהספינה שקעה יחד איתנו.
נשארנו מחובקים.
גם אחרי שהיינו מתחת למים.
גם אחרי המחנק.
גם אחרי שהאוויר שלנו נגמר.
גם אחרי המוות.
נשארנו מחובקים.