איזה יופי, הלכנו לאיבוד – פרק 9

הייתי שם לבד, לגמרי לבד.
אך לא לאורך זמן.
ספינה גדולה התקרבה, ומשם דן והשאר קוראים לי, כאשר הם על הספינה!
"נלה! ניצלנו! בואי!" הם קראו.
"תמשיכו בלעדיי." אמרתי מרכינה את ראשי והמשכתי לבכות.
דן וסלנה ירדו מן הספינה בזריזות ובאו אליי, "תקשיבי נלה, אני יודע שזה קשה לך אבל אנחנו צריכים להמשיך את החיים הלאה." אמר לי דן.
"זה קשה גם לי," סיפרה לי סלנה, "אבל אין מה לעשות…" המשיכה.
העיניים של כולם היו אדומות.
"החבר שלי…" מלמלתי, "היה לי חבר… והוא… אננו יותר…" המשכתי בעצב.
דן וסלנה תפסו בזרועותיי וניסו למשוך אותי: "תעזבו אותי!" קראתי לעברם, "אני נשארת כאן איתו! אני לא מתכוונת לעזוב אותו! גם אם זה יגרום לי למות בקרוב! אני נשארת איתו ולא אכפת לי מה יהיה גורלי! אני נשארת כאן! על האדמה הזאת!!!" המשכתי מיבבת.
"ג'סטין לא היה רוצה שתהיי עצובה בגללו…" אמרה לי סלנה.
"אפילו לא הספקתי להיפרד ממנו כמו שצריך…" אמרתי בוכה.
*לא להיפרד במובן של להפסיק להיות חברה שלו, אלא להיפרד במובן של לומר לו "שלום".
הם הפסיקו למשוך אותי, עמדו מולי, בכיוון השמש.
"נלה…" הם אמרו בשקט.
הבטתי לעבר ג'סטין, שכבר היה מלא בחרקים ומפרקים אחרים.
קמתי בזריזות לעברו, "תעזבו אותו!!! אל תיקחו אותו!!!" קראתי לעבר החרקים האלה בבכי.
"תעזבי אותו, נלה… נחזור לישראל, תכירי בחור רגיל ותחיי את החיים." אמר דן.
"לעולם לא!!!" קראתי בוכה.
"הוא אמר לך לעולם לא להגיד לעולם לא…" אמרה סלנה.
"זה לא זה…" מלמלתי, "הוא הבטיח לי שנתחתן, שיהיה לנו בית גדול, עם פרחים בצבע האהוב עלינו – סגול.
הוא הבטיח שאם יולד לנו בן אני אבחר את שמו, ושהוא ילמד אותו לשחק כדורסל…
הוא הבטיח לי את זה… כנראה שזה לעולם לא יתגשם…" אמרתי בשקט.
הם הביטו בי בצער.
עליתי איתם לספינה בסופו של דבר, נכנעתי.
אבל לא הפסקתי לחשוב עליו.
הגענו אל היבשה בשלום, ואז חזרנו אל המלון: "אתה יכול לומר ביי-ביי לתוכנית." אמרתי לבמאי כשראיתי אותו.
"למה?" הוא שאל, "ואיפה ג'סטין?" המשיך.
"זו בדיוק הסיבה…" אמרתי דומעת, "הוא נפטר…".
היה לו קשה לקבל זאת.
נכנסנו אל המלון, לארוז את הדברים, אני נכנסתי אל חדרו של ג'סטין, החדר המבולגן שלו.
"ג'סטין? אתה אוהב אותי?" שאלתי את עצמי בחלל הריק.
לא היה מענה.
"אם אתה עדיין אוהב אותי, אז תן לי סימן!" אמרתי דומעת.
אז הרגשתי מן עייפות כזאתי, ונרדמתי על מיטתו.

"נלה… נלה…" נשמע קול.
"מי זה?" שאלתי מסתובבת לצד השני, נמנעת מקרני האור המסנוורות.
"סנטה כלאוס, מי זה נראה לך?" נשמע שוב הקול, הקול המוכר ההוא.
צחקתי.
"נלה… איך אני אמור לישון עכשיו בחדר שלי? את תופסת את כל המקום במיטה…" שוב הקול אמר לי.
עיניי עדיין היו עצומות, "אני לא עוזבת את המיטה של ג'סטין…" אמרתי וזה נשמע כאילו שאני שיכורה.
"למה את מדברת אליי בגוף שלישי?… לא משנה… זוזי קצת, תעשי מקום, אני עייף ברמות…" אמר הקול ההוא.
פקחתי את עיניי, ולא האמנתי, לא האמנתי מי עומד מולי!