איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק כ"א: 'ראש הגבינה' של ג'סי

#מנקודת מבטו של נייל:

יומיים עד לחתונה שלי, ואני רק כמעט בן 20. חשבתי על החתונה ועל הלחץ שמוטל על שנינו, אך מרוב לחץ ודאגה נרדמתי בנסיעה למקום בו נתחתן.
"נייל- תקום!" שמעתי את קולה של איימי, "הגענו".
"מ-מה?" פקחתי את עיניי, והדבר הראשון שראיתי היה את פרצופה המושלם של איימי- אני לא מאמין שמצאתי מישהי כמוה בעולם הזה.
"הגענו ישנוני, קום כבר" היא חייכה.
"וואו, כל-כך יפה פה" הבטתי סביבי, אולם ענקי הופיע מולי, משתרך לו לאורך ולגובה.
"כן, בחיים לא חשבתי שאני אוכל להרשות לעצמי אפילו להסתכל על מקום כזה" איימי נאנחה בעצב.
"למה?" שאלתי.
"לי ולמשפחתי לא היה כל-כך הרבה כסף, לא כולם עשירים כמו וואן דיירקשן" היא הביטה בי עם חיוך מתחכם ועצב בעיניה, "לכן אבי עבד גם אצלכם".
"גם? פיל עבד בעוד מקום?" חקרתי אותה, מוחי הוצף בשאלות.
"כן, כמאבטח בקניון" היא אמרה, "בסופי-שבוע ובחגים".
"ולמה לא אמרתם לנו משהו? היינו מעלים לו את המשכורת או עוזרים לכם…".
"בתקופה הזו בכלל לא הכרתם אותנו, אותי, נראה היה שלא היה לכם אכפת בכלל" היא יצאה מהאוטו, אני אחריה, מודה לנהג.
"לי תמיד היה אכפת, גם כשלא הכרתי מישהו" חייכתי אליה.

#מנקודת מבטו של ליאם:

יושב לי על הספה, אוכל חטיפי גבינה כמו שנהגתי לעשות כשהייתי ילד. 'ראש-גבינה' אחיותיי קראו לי, חשבתי עליהן- על ג'סי. "ליאם, הכל בסדר?" הארי הבחין בי, מבשל משהו במטבח.
"כן, רק אוכל לי חטיפי-גבינה" ניסיתי לחייך.
"רק שחטיפי-גבינה הם הפסיכולוג שלך, ואתה נראה מאוד מבואס" הוא ענה לי. "זו ג'סי? רבתם או משהו?".
"איך אני אריב איתה כשאני בכלל לא רואה אותה?" השבתי לה.
"אה-הא! עלינו על הבעיה" זאיין הופיע מאחורי הארי פתאום, לועס משהו מתוך שקית כסופה. אחר-כך שתיקה מביכה, זפזפתי בערוצים ופתחתי עוד ועוד חטיפים.
"ליאם, תפסיק!" ליז ראתה אותי, "אתה תשמין בסוף".
"ליז? מה את עושה פה?" הופתעתי לראות אותה.
"ישנתי פה" היא הסתכלה על הארי בחיוך, הבנתי את הרמז.
"יותר מידי מידע, אין לי תיאבון עכשיו" זאיין החזיר את השקית הכסופה למדף והכניס שני אצבעות לפיו, מנסה להקיא.
"ולמה לא סיפרת לנו כלום הארי?" לואי פתח את דלת-חדרו, יורד במדרגות במהירות.
"אני לא צריך להגיד לכם הכל".
"לא, אתה ממש לא צריך" זאיין נגעל עוד יותר.
"אז… מזל טוב, אני מנחש?" ניסיתי לעודד אותם, בזמן ששקעתי בחטיפי-גבינה. ג'סי, זה ממש כמוני וכמו דניאל: לא ראינו אחד את השנייה הרבה זמן ונפרדנו, אני לא רוצה שזה יהיה ככה איתנו.
מיד שלחתי לה הודעת-טקסט, מסרון שאומר את כל מה שחשבתי על המצב הזה.

#מנקודת מבטה של ג'סי:

שוב שיעור ריקוד, ושוב לא רואה את ליאם, מתגעגעת אליו מאוד.
"ג'סי, מההתחלה" ביקשו ממני המפקחים שבאו לראות אותנו.
"אוקיי" נאנחתי והתחלתי רקוד, מקווה בכל לבי שיאהבו את מאמציי. התחלתי לזוז ופעימות לבי השתוו למוזיקה, הרגשתי את הקצב במוחי. חשבתי על ליאם והרגש יצא ממני ואל תוך הריקוד. לאחר שסיימתי לרקוד הלכתי לעבר התיק שלי, לשתות ולנוח קצת שלפתע קיבלתי הודעה מליאם. אני לא מאמינה שככה הוא מרגיש- הוא מתגעגע אליי, לשיחות הקטנות שלנו ולצחוקים שהיו בינינו, הוא רוצה להיפגש איתי.
אבל הבעיה היא שיש לי אימונים, פגישות ואודישנים לעבור- אין לי זמן.
אני צריכה להחליט מה יותר חשוב לי- הריקוד או ליאם.