איך הייתי כל כך טיפשה? ~פרק 85

"בואי לבית שלי נדבר בחדר" אמרתי לה כשניגבה את הדמעות
"לא רוצה" אמרה בקול תינוקי
"נו בואי" אמרתי ולקחתי את ידה,התקדמנו לאט לביתי
"תספרי לי מה קרה" ביקשתי
"אחרי הלימודים סיכמנו שנלך לקפה בצומת בשעה 3 וכשהגעתי לשם ראיתי אותו מתנשק עם בלונדה ממטומטת,מגעילה,מכועעערת.."
"ואואווו,תירגעי" ביקשתי ממנה
"אני לא יוכלה,הוא היחיד שאהבתי באמת" אמרה לי
"ומה עם אביב?"שאלתי
"אביב…אביב זה עונה חולפת מידי שנה" אמרה לי עים חיוך קטנטן על שפתיה…אביב היה האקס שלה הם היו ביחד שבוע בכיתה ד'. כן…היה בבצפר עץ גדול ושניהם היו על ענף העץ והוא אמר לה שהוא אוהב אותה והיא העיפה אותו מעץ והלכה…כן ככה היא
הסתכלתי עליה בירצינות ואז היא שתקה,הגענו לבית ועלינו לחדר,פתחתי אותו וישבנו על המיטה
"את רואה" אמרה והראתה לי 15 שיחות שלא נענו מיהלי ו7 הודעות
"תעני לו" אמרתי
"מה אני יגיד 'היי בובי מה קורה? איך זה ליבגוד בי?' נו באמת" אמרה ושכבה במיטה
"נו הילה" ביקשתי ממנה,היא לא ענתה ושמה כרית על הראש
"טוב,איפה הפאלפון שלי?" שאלתי וחיפשתי אותו
"לא,את לא מתקשרת"אמרה והורידה מהר את הכרית מהראש
"תיהי הגיונית,יהלי אוהב אותך ואני לא מאמינה שהוא עשה את זה ואים כן אז נישאל אותו אולי את צודקת ואולי את טועה,מה יכול להיות כבר אם נשאל אותו? העולם יתפוצץ?"שאלתי
"יכול להיות" אמרה לאחר כמה דקות
"נוו הילה" ביקשתי
"לא" אמרה
"טוב איך שאת רוצה" אמרתי
"תחכי פה" הלכתי אל המטבח והוצאתי מאחורי הקופסא של הקורנפקס שקית של נחשי גומי והלכתי אל המקפיא והזזתי טיפה את המצרכים של העוגה ולקחתי משם שקית של צ'יפסים קפואים וכמובן בדקתי שאף אחד לא מסתכל ועליתי לחדר
"אני יודעת איך להעביר את הכאב" אמרתי להילה שבידיוק סיימה לשים לק אדום בידיים
"בשביל מה ציפס?" שאלה ויבשה את הלק.פתחי את השקית והוצאתי מישם קופסא קטנה של גלידה אישית,נתתי אחד להילה ואחד לי
"למה שמת בשקית של צ'יפס?" שאלה
"שחכת עים איזה חיות אני חייה?"שאלתי
"צודקת" השיבה
"זה הסוד הקטן שלי ושל אמא,עכשיו גם שלך…אם תגלי אותו אני ירדוף אחרייך עד סוף ימיי חייך" אמרתי בקול מרושע!
"מבטיחה" השיבה
"אל תבטיחי,תישבעי" אמרתי
"טוב,שבועת הרוק?" שאלה
"אכן כן" אמרתי בקול המרושע…החזקנו ידיים,התסובבנו התקפפנו וכשהגענו לזוית של 90 מעלות החזקנו יד ביד וביד השנייה החזקנו את הרגל של השנייה ואמרנו ביחד 'אנו נשבעים בזאת לא לספר לאף אחד על הדבר שאנו מודעים לו" וכשעזבנו ירקנו על היד וכשלחצנו ידיים אמרנו בקול 'נשבעים'
"כמה שאני שונאת לעשות את זה" אמרה הילה
"אין מה לעשות" אמרתי בחיוך שטני והתחלנו לאכול…כמובן אחרי ששטפנו ידיים!!