אין לאן לברוח- פרק עשרים וחמש

אין לאן לברוח- פרק עשרים וחמש
•מיתר•
סהר עמד על הסקייט-בורד ראשון, ואני עליתי אחריו. הוא חיבק את מותניי בזמן שתפס בידי, ואז ירד מהסקייט-בורד, כשהוא עדיין מחזיק בידיי. הוא פסע כמה צעדים אחורה, כשהסקייט-בורד זוחל גם הוא כשאני איתו, ואז סהר עזב את ידיי, כאשר הסקייט המשיך לנוע. כמה שניות לפני שפגשתי בגדר, הנחתי רגל אחת שעצרה את הפגיע.
"זה היה דיי כיף." מלמלתי בצחקוק והרמתי את הבורד בידי, והושטתי אותו לסהר. הוא צחקק ועלה עליו.
"תעלי, ונרכב חזרה לאסם." הוא סימן לי לעלות. הנהנתי בראשי, ועליתי מלפניו על הסקייט-בורד. הו ליפף את ידיו על מותניי, כשתוך כדי ידיו אוחזות בידיי, והסקייט-בורד החל לנוע על הקרקע. הוא תפס בגופי שוב ושוב כל פעם שאיבדתי שיווי משקל, והמשיך לרכב לעבר האסם.
"את חייבת שיעורים פרטיים דחוף." סהר הקניט אותי, וגרם לי לדחוך בכתפו בשובבות.
"רק אם אתה מציע," קרצתי לעברו.
"ועוד איך מציע." הוא קרץ לי גם הוא ופסעתי לעבר הפופים בכדי לקחת את התיק. פירלטטתי הרגע על סהר? חשבתי לעצמי, כן פשוט פרלטטתי הרגע עם סהר.
הרמתי את הכתפייה של התיק, ופסעתי חזרה לעבר סהר.
"שנלך?" שאלתי, לא חיכיתי לתשובה והמשכתי לפסוע לעבר רכבו.
"מה שתגידי, מיתר, מה שתגידי." הוא מלמל, והיה ממש מאחוריי.
"מעניין מה קורה עכשיו עם איה וניב," מלמלתי בקול וסהר נעצר.
"בקשר לאיה, אני יכול לדבר איתך על משהו?" הוא שאל דיי בהיסוס.
"ברור," משכתי בכתפיי בתמימות, והסתובבתי לעברו. "זה קשור לדביר, משהו שאיה סיפרה לי." הוא אמר, והבטתי בו בבלבול.
"מה איה אמרה לך בקשר לדביר?" שאלתי בקול מבולבל, ויכולתי להרגיש במשהו רע מתקרב.
"אוקיי, מיתי, קשה לי להגיד לך, אוקיי? אני לא רוצה שתפגעי." הוא אמר בקול מודאג, וליטף בעדינות את לחיי.
"סהר, פשוט תגיד." התחננתי בפניו, "בבקשה."
"כמה זמן את ודביר הייתם זוג?" הוא שאל בחוסר עניין, ועבר בליטופים על הצוואר שלי.
"חודש פלוס." עניתי בבלבול, "למה?"
"אמרת לו לגבייך דברים סודיים? הוא שאל שאלות מוזרות?"
"נגיד וכן?" עניתי לתשובתו וכיווצתי את גבותיי.
"את ענית לו… על השאלות המוזרות האלה?" הוא שאל בוודאות.
"לא." עניתי בלי שום היסוס בקול. "תגיע לעניין."
"איה התחילה לחשוד שיש פה משהו מסריח," הוא מלמל. "היא חיברה את כל החלקים, והיא התחילה לחשוב שדביר- לא מיתר, אני לא יכול." הוא קטע את דבריו, הסתובב ופסע כמה צעדים אחורה, ואז שוב אליי.
"מה הבעיות שלך להגיד לי מה היא גילתה על דביר?" צווחתי בקול חסר-סבלנות וזרקתי את ידיי לצדדיםת
"כי דביר לא באמת… אהב אותך." הוא צרח גם הוא, והתקרב אליי יותר, ממשיך לדבר רק יותר ברוגע; "הוא רק היה איתך בשביל להוציא מימך משהו. וכשהתנשקנו, וגילית לו את זה, הוא מצא בזה הזדמנות לפרידה. ואז הוא הפיץ את השמועות."
"אבל אתה בעצמך אמרת," אמרתי ועשיתי מרכאות בעזרת אצבעותיי, "היא התחילה לחשוב."
"אז זהו," הוא אמר, והבנתי שהגענו לנקודה. "כשהיא פלטה את זה לידו, הוא התחיל להילחץ ואיים עליה שאם הוא יוציא לך מילה לגבי זה הוא יעשה לה משהו."
"אני לא מאמינה," מלמלתי, כאשר לסתי נופלת מטה. התקשתי להאמין שכל מה שעברתי עם דביר הייתה שטות אחת גדולה. סובבתי לכיוון סהר את גבי, והחלתי לפסוע בהלם ובאיטיות לכיוון הבית שלי. ידעתי שאם אני אלך ברגל זה יקח לי לפחות ארבע שעות, אך לא אכפת לי. דביר היה הידיד הכי טוב שלי מאז הילדות, לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו לרגע אחד. לכל מקום שהייתי הולכת אליו, הייתי גוררת אותו אחריי גם אם זה היה בלי אישור. ובמצב שלא היו מאשרים לי, הייתי מחביאה אותו בתוך מזוודה ודוחסת אותו לבאג' של המכונית. כשהייתי בכיתה א', היה לי ריה עם אחת הבנות מכיתתי. אז הוא נזף בה, ותמיד היה בטובתי מה שהוביל אותנו להיות חברים טובים. אבל אני מניחה שכולם משתנים בסופו של דבר.
"מיתי," סהר מלמל ופסע מיד אחריי, תפס בכתפיי וחיבק אותי חיבוק צדדי.
"לא אכפת לי, סהר." אמרתי בלחש, והכחשתי את העצב באדישות. "אני רק רוצה הביתה."
"את לא תצליחי לעבוד עליי. אני יודע מתי את באמת אדישה ומתי את עצובה." הוא עמד מולי, וחסם לי את דרך ההליכה.
"אני פשוט…" מלמלתי בהפסקה קצרה, בכדי לחפש את המילה הנכונה, "מאוכזבת, כעוסה, עצובה, ויותר מכל עייפה." אמרתי בכנות. "אני רק רוצה לישון, ולא לעשות כלום בשנים הבאות." עקפתי אותו, והמשכתי לפסוע.
"אני באמת מצטער שזה מה שעברת בכל הזמן הזה." הוא מלמל בעצב, והשווה את קצב ההליכה.
"זה לא פייר," פסקתי ללכת, ונשכתי את שפתיי. "אני לא אמורה להיות עצובה, אני לא."
"תירי, מותר לך להיות עצובה," הוא תפס בפניי בעזרת שני ידיי. "גם אם זה מישהו שלא שווה בשבילו שתהיי עצובה, מותר לך להרגיש ככה."
"זה כואב, סהר, זה כל כך כואב." דמעות נפלו על לחיי, ונסחפתי לתוך חיבוקו החם.
"אני יודע, ובגלל זה אני פה איתך, ואני לא מתכוון לעזוב."

•איה•
"אבא, זאת הדייט שלי. דייט, זה אבא שלי." ניב הכיר בנינו בחיוך זחוח וקרץ לעברי. זרקתי לעברו מבט מת, והסטתי את מבטי שוב לאביו של ניב.
"איה צרפתי," אמרתי בחיוך ביישנתי ולחצתי את ידו של האיש המבוגר והמכובד.
"שמעון תורג'מן," הוא לחץ את ידי, וחייך גם הוא חיוך קליל.
"תהנו לכם הערב," שמעון אמר בחיוך, ונאנח בכדי לשבור את המתח. "בן שלי, בלי שטויות תשמור על הילדה. היא נחמדה." הוא קרץ לניב, "לא תמיד מוצאים זהב." הוא הוסיף יותר בלחש, עם חיוך מרוצה ופסע הרחק.
"אוקיי," אמרתי בחיוך קטנטן, "לא מביך בכלל."
ניב צחקק בקולניות, והזיז לי את הכיסא אחורה, וכאשר התיישבתי הוא קידם את זה. הוא התיישב למולי, וחייך חיוך דיי נבוך.
"מה את רוצה להזמין?" שאל וסרק את התפריט.
"פסטה מוקרם עם רוטב פטריות." עניתי לאחר שבחנתי את התסריט, והרמתי את מבטי אליו. ניב הנהן בראשו, וסימן בידו למלצר לבוא. הוא ביקש את המנה שלי, וכך גם את שלו, ועד שהמלצר הגיע הוא פרלטט איתי.
"זאת תורך," אמרתי לניב ולפפתי סביב המזלג פסטה.
"תורי במה?" הוא שאל בבלבול.
"לשאול את שאלת העשרים שלך לגביי." הסברתי בגלגול עיניים קליל, והוא המהם טיפה והנהן בראשו.
"מה הפאדיחה הכי גדולה שהייתה לך?" ניב שאל, והעברתי בראשי כמה פאדיחות שקראו.
"אוקיי," מלמלתי והעברתי את אצבעותיי בשערי. "בכיתה ז', באחד הימים עברתי ברחוב וחשבתי שאני רואה את מיתר עם הגב אליי. וכאילו היא הייתה דומה למיתר מאחורה. לי ולמיתר, בתור ילדות, היה לנו את הקטע הזה של להרביץ אחד לשנייה. אז באתי לאותה ילדה, בעטתי לה בתחת וכשהיא הסתובבה זה היה כזה פאדיחות לדעת שזו לא מיתר."
"את רצינית איתי?" ניב שאל בחיוך, וצחקק בשקט.
"כן, אני רצינית. לא דיברתי עם מיתר שבוע בגלל שכעסתי עליה שזו לא הייתה היא." צחקקתי גם אני, "מה שלך?"
"כשהייתי בכיתה ט', באמצע השנה, הוספתי מישהו שחשבתי שאני מכיר בפייסבוק, אבל אני בעצם לא. וכשבעצם נפגשנו פנים מול פנים עם מור, סהר ועוד כמה חברים אז אמרתי לו 'מה קרה? אתה לא מכיר אותי?' כאילו שאלתי את זה בצחוק, והוא ענה 'לא אני לא מכיר אותך, אני אמור להכיר אותך?' והדבר הראשון שעשיתי זה לדפוק ספרינג חזרה הביתה ולפוצץ מכות את מור וסהר שלא הפסיקו לצחוק." הוא אמר ואף צחקק גם הוא.
"אני מבינה שלא צילמתם את זה," נאנחתי בעצב וחייכתי כאשר פניו של ניב החמיצו.
"אם צילמו, זה יהיה שרוף בקרוב." הוא תקף בצחוק והבטתי בו במבט מדמה כעס.
"אין שום סיכוי שתשרוף את זה בלי שאני אראה את זה קודם." זרקתי עליו פיטרייה קטנה, שהוא הגן על עצמו בעזרת ידיו וגרם לזה ליפול על הרצפה הנקייה. הוא צחקק, והושיט יד לעבר פי.
"יש לך…" הוא מלמל וניקה קצת בצד פי. ניגבתי את פי, וחייכתי חיוך נבוך לעבר ניב שהביט בי בחיוך מרוצה.

•סהר•
"היי," מלמלתי והרמתי את פנייה של מיתר בעזרת זוג ידיי, "בואי נחזור הביתה?" היא הנהנה בראשה חלשות, וגררה את רגלייה לכיוון המכונית. נאנחתי ופסעתי אחרייה. מיתר פסעה לעבר הדלת ליד מושב הנהג, וטרקה את זה מאחוריה, ואחרייה אני נכנסתי למושב הנהג.
"תנוחי קצת בזמן שאני אנהג, את תצטרכי את זה." הצעתי לה, והתנעתי את המכונית.
"אני לא חייבת כלום." היא מלמלה בקרירות, וזרקה את תיק הגב שלה למאחורי הרכב.
"תקשיבי, אני ממש לא רו-"
"פשוט תיסע," היא קטעה את דבריי באנחה חסרת סבלנות ועצובה. נאנחתי גם אני, וונכנסתי לשולייי הכביש.
"I swear i wish somebody will tell me, ohh its all i want."
הרדיו ניגן את סוף השיר, בזמן שמיתר זזה באי נוחות במושב.
"את יכול לעצור בצד ואת יכולה לעבור למושבים האחוריים אם את רוצה." מלמלתי והאטתי את הרכב.
"אני מצטערת שהייתי גסת-רוח איתך, זה לא היה… במקום." היא מלמלה בהפסקה קטנה, והנהנתי בראשי בחיוך צדדי. "ואני מסתדרת, אני מעדיפה לשבת פה לידך." חיוכי גדל והסטתי את מבטי מימנה לכיוון הכביש.
"אוקיי," הסכמתי בדימוי אדישות ומשכתי את כתפיי, בזמן שהמשכתי לנהוג שוב לעבר ביתה.
*
החניתי את הרכב מול ביתה, ויצאתי מהמכונית. פסעתי לעבר הדלת של מיתר, ופתחתי אותה. עם הנסיעה, מיתר נירדמה, כך שהייתי צריך לשאת אותה בזרועותיי. התכופפתי מעט, והוצאתי את גופה הקטנטן מהרכב. סגרתי את הדלת בטריקה בעזרת כף ידי, ומיתר קפצה בידיי.
"ששש," מלמלתי, "תחזרי לישון, אני אדאג לך." לחשתי באוזנייה. היא המהמה טיפה, התמקמה בתוך זרועותיי בזמן שכרכה את ידייה סביב צווארי.
נאנחתי בצמרור, אח מה שהמגע שלה עושה לי.
פסעתי לעבר דלת ביתה, והתאמצתי לדפוק בדלת הבית בלי להעיר את מיתר. איש בשנות הארבעים לחייו פתח לי את דלת הבית, וניחשתי שזה אביה.
"היי," מלמלתי במבוכה.
"מי בדלת?" יכולתי לשמוע את אמה של מיתר שואלת בצעקה, ופסעה לכיווני.
"שלום סהר, הרבה זמן לא ראיתי אותך." היא אמרה בחיוך מרוצה, והביטה מטה לעבר מיתר שהייתי אחוזה בתוך זרועותיי.
"היי, פאר." חייכתי גם אני.
"מי אתה?" אביה של מיתר שאל בתקיפות, ופאר מיהרה לתת לו דחיפה.
"זה סהר, הוא החבר הכי טוב של מיתר. תיתנהג יפה, אהרון." אמה של מיתר דחקה בו, והמשיכה להביט בי ובמיתר בחיוך.
"חשבתי שדביר הוא החבר הכי טוב של מיתר." אהרון, אביה, מלמל בלחש אך יכולתי לשמוע.
"האמ, דביר ומיתר היו זוג עד לפני שבוע." מלמלתי בסיפוק, וכחכחתי בגרוני בחוסר נעימות.
"מה הפריד בניהם?" הוא תחקר.
"אנחנו… התנשקנו." הארכתי את המשפט, והבטתי באהרון כדי לראות את התגובה שלו.
הוא הביט בי בפנים שלא שדרו שום הבעה, "כן, גם ככה לא באמת סבלתי אותו ואת המשפחה שלו." הוא מלמל והשפיל את מבטו, לפני שהרים אותו שום בחיוך קליל וזורם, "למה שלא תיכנס סהר, אני אשמח להכיר אותך." בלי לחכות לתשובה, אהרון פסע לתוך הבית.
"הייתה לי הרגשה שתהיה בניכם משהו." פאר מלמלה בלחש, ובחיוך מאושר, ופסעה אחריי בעלה. כיווצתי את פניי בבלבול, ונכנסתי לתוך הבית המוכר.
"כבר הגענו?" מיתר לחשה וציירה ציורים על חזהי.
"כן, הגענו, את כבר תהיי בחדר שלך." צחקקתי, ועלתי במדרגות. פתחתי את דלת חדרה, והכנסתי אותה מתחת לשמיכה החמימה של מיטתה.
"סהר," מיתר מלמלה לפני שיצאתי. הסתובבתי אלייה, והבטתי בה בבלבול. עינייה היו חצי-פקוחות, והיא גמגה טיפה. לבסוף, היא נאנחה ופלטה 'תודה' קטנה.
"בשביל זה אני פה." משכתי בכתפיי בחיוך, ויצאתי מחדרה לא לפניי שסגרתי את הדלת. ירגתי במדרגות בהליכה מהירה, והבטתי סביבי.
"טוב, מיתר למעלה ישנה ואני חושב שאני אלך." הודעתי לאהרון ופאר, והם הרימו את עינייהם אליי.
"אני אשמח עם תישאר." שמעתי קול מכיוון המדרגות. הרמתי את מבטי, והבטתי במיתר דהביטה בי בחיוך ביישני.
"אני אשמח להישאר," חייכתי חזרה אליה בטיפשות.
"אז תישאר," פאר אמרה בגיחוך.
"אתה בחור נחמד, והבת שלי מחבבת אותך, מי קאסה דו קאסה." אהרון משך בכתפיו בתמימות ובחיוך קטנטן, וחזר שוב לעיסוקיו.
"אני רק אצא לרגע ואחזור עוד כמה דקות." אמרתי ופסעתי לעבר הדלת.
"תחזור מהר." מיתר קראה לעברי בדרישה וגרמה לי לגחך.
"אעשה זאת." קראתי חזרה, ופסעתי למחוץ לביתה.
*
עמדתי מחוץ לבית, ונשענתי על אחד מעמודי התאורה של הרחוב. נשפתי את האוויר הקר לראותיי, וחיכיתי לסימן קטן.
קולות צחקוק של כמה בנים נשמעו, ודביר וחבריו הופיעו בזווית עיניי. דביר, שקלט אותי ראשון, כחכח בגרונו ולחש משהו לחבריו, שגרמו להם להנהן בראשם, לברך אותו לשלום ולפסוע הרחק. אחרי שהם נעלמו מטווח הראייה, הוא פסע לעברי.
"מה אתה רוצה?" הוא שאל ונעמד מולי.
"כדאי שתדבר קצת יותר בכבוד למישהו שיותר גדול מימך." נעמדתי בזקיפות, וצמצמתי את הפער בנינו. "או יותר נכון, לדבר בכבוד ולא להמציא שמועות על האקסיות שלך בגלל שהן התנשקו עם מישהו." תיקנתי את עצמי בחיוך מסופק, "וגם ללמוד לא לשחק בלב שלהן על ימין ועל שמאל."
"מה אתה רוצה?" הוא חזר על דבריו ביותר קשיחות, והתעלם מכל מה שאמרתי.
"תשמע טוב," תפסתי בצווארון חולצתו, והצמדתי אותו לעמוד. "שנינו יודעים שאני יכול לשפד אותך על העמוד הזה בלי לפחד על מה שיקרה אחר כך." דפקתי לו אגרוף בפינת העין, "זה על לשחק בלב של מיתר,"
"זה על השמועות," דפקתי לו עוד אחת בצד הפה שלו, שגרמה לו לפול על הרצפה ולפתח פצע. "וזה," מלמלתי ובעטתי לו בבטן, "על כל הבכי והעצב שהיא אי-פעם הוציאה עלייך."
הוא השתעל דם, והביט בי בחולשה. התכופפתי אליו, והבטתי לו בגובה עיניים, "אני יותר גדול מימך, יותר חזק מימך, אני יכול להרוג אותך בלי לשים לב. ושנינו יודעים שמיתר יותר מידי חשובה לי, ואתה קיבלת מזל שנהיית חבר שלה ולא פלטתי לגבייך מילה. אז כגאי מאוד שהדמעה האחרונה שהיא הוציאה בגללך, תמשיך להיות אחרונה בקשר אלייה. אתה מפסיק עם כל השמועות, ומפיץ שמועה חדשה שהכל היה שטות." קמתי, והשארתי אותו שרוי על הרצפה, בוכה מכאבים. הבטתי בו עוד פעם, לפני שסובבתי אליו את גבי ופסעתי הרחק.

'I don't mind spendin' everyday
Out on your corner in a pourin' rain
Look for the girl with a broken smile
Ask her if she wants to stay awhile…'