אין לאן לברוח- פרק עשרים ותשע

אין לאן לברוח- פרק עשרים ותשע
"בוקר טוב כיתה." המורה קראה ותפסה את תשומת ליבינו. קפצתי מהשולחן שישבתי עליו בכדי לדבר עם חברות והתיישבתי חזר ליד איה. "כמו שאתם יודעים, נשף בית הספר יהיה בעוד שבועיים מהיום הזה." איה הרימה את ידה לשאלה, והמורה פסקה לדבר והביטה בה בשאלה.
"מותר להזמין ילדים שהם לא מבית הספר שלנו?" איה שאלה והסתובבתי לעברה כשהרמתי והורדתי את גבותיי בהתגרות. היא רק גלגלה את עינייה בחיוך והביטה במורה.
"כן, אתם יכולים להביא מישהו שהוא לא מבית הספר." המורה, לאחר חשיבה קצרה, הסכימה. "צוות הקישוט והאופנה של בית הספר, איה צרפתי, מיתר לוי, אושרת מלולי ופייג' מילר, יקשטו את האולם ויכינו לכן את השמלות והחליפות למי שרוצה שיפנה לאיה עם הבקשה. באחד מהימים לשבוע הבנות שלנו ילכו לבחור לעצמן שמלות ומסכות, למי שרוצה כמובן, מי שלא רוצה יכול לקנות." המורה אמרה וכולם הנהנו בראשם. "איה, אושרת, מיתר ופייג' אתן יכולות לצאת." קמתי מהכיסא, ותפסתי בכתפייה של התיק שלי. הנחתי אותה על הכתף. פסעתי למחוץ לכיתה, ושלחתי לאיה קריצה. היא גלגלה את עינייה שנית ופסעה אחריי.
"בואי, בואי יא קרצייה." היא הרשתה לעצמה לפלוט כשכבר היינו מחוץ לכיתה.
"מי את הולכת להזמין, ניב?" שאלתי ונתתי לה דחיפה קלה.
"אולי… ואולי גם ה…ארוס שלי." איה מלמלה בהפסקה קצרה ובבלבול לאמר את המילה.
"פשוט תגידי לא, ותראי לו שיש את ניב ושאת לא הולכת להיפטר מימנו." מלמלתי בניחום, וליטפתי את גבה.
"נו, את מי את הולכת להזמין?" היא שאלה בקריצה, "אל תעזי להזמין את בן-דוד שלך כמו שנה שעברה. הוא עשה דברים מגעילים והתנהג מוזר. ראית איזה מגונן הוא נהיה כשבנים ניסו לרקוד איתך? הוא רק בן-דוד שלך מה הוא מתרגש?" היא מלמלה בהתרגזות רק מלהזכיר אותו. תמיד לשכבות י' עד שכבות יב' יש נשפים מיוחדים שמיועדים רק לנו. בכל כיתה שיש כמה שכבות, בוחרים שכבה אחת שמימנה נבחרים ארבעה תלמידים שיעזרו בקישוטים והכל. הגענו לאולם וכל הבנות שנבחרו נעמדו באמצע.
"היי, אני רונית, מכיתה יב' ואני הולכת לעזור לכן עם הקישוטים והכנת הבגדים. מי בארבתכן יותר מבינה בבגדים?" היא שאלה אותנו ואיה הצביעה.
"כולם מסכימים?" רונית שאלה ופייג', אושרת ואני הנהנו במהירות ואיה זרקה לעברינו חיוך ביישני.
"ומי מבניכן?" רונית פנתה אל כיתה י' ואחת הבנות הצביעה לאחר ששמה לב שאף אחת לא מצביעה.
"אוקיי," רונית משכה בכתפייה ואספה איתה את איה ואת הילדה הלא מוכרת מכיתה י'.

•איה•
"אוקיי," רונית מלמלה ולקחה שני דפפות צהובות. "דרך אגב, אהבתי את האאוטפיט שלך." היא סרקה את בגדיי בחיוך.
"תודה." משכתי את כתפיי בתמימות וחייכתי חזרה בביישנות.
"אתן הולכות לחבר רעיונות לגביי איך שהעולם יראה, ואחרי זה כל הרעיונות יעברו אליי ואני אלך לקחת את כל מה שתרצו. תתחילו בעבודה בנות." היא קרצה לעברינו.
"דבר ראשון, חייב תאורה." אמרתי והיא הנהנה בהסכמה.
"דרך אגב, אני אבישג." הנערה הציגה את עצמה כקים.
"איה." הצגתי את עצמי גם אני בחיוך קטנטן.
"תאורה דיי נמוכה כדי להתמזג עם האווירה." אבישג אמרה והנהנתי בהסכמה.
"נשים ארבעה שולחנות בכל צד, למי שרוצה שינהל דייט קטנטן." אמרתי בחיוך חולמני ואבישג צחקקה. "ונשים מין בר עם אוכל ושתיות למי שרוצה להזמין-"
"אפ, תרגעי אם השתיות את עדיין קטינה." אמרתי כאזהרה והיא צחקקה.
"נשים כדורי אור בתקרה שיהביבו בצבעים בזמן שאנשים ירקדו, וסט של רמקולים עם שירים רומנטיים ודיג'יי." היא המשיכה אותי.
"בדיוק." אמרתי בחיוך מתגאה. "וואי, את גאונה בתור ילדה קטנה."
"מודה שלמדתי הכל מימך." היא משכה בכתפייה בתמימות וגרמה לי לצחקק בביישנות.
"ניתלה קישוטי קיר, ונצייר על הקירות בצבעים בלתי נראים שככה אם נכבה את האור טיפה זה יזהר בחושך וזה יהיה מהמם." המשכתי אותה, וכתבתי את הפריט האחרון וכך גם היא.
"אנחנו צוות לעיניין." אבישג מלמלה בחיוך והסכמתי איתה בהנהון. זרקתי מבט לעבר שאר הבנות שישבו על הרצפה בשיעמום, בזמן שמיתר התעסקה בלחפש אם יש לה משהו מיוחד בתיק שהוא לא שמה לב אליו.
"הסתימות של הילדה הזאת… זה משהו מיוחד." מלמלתי יותר בלחש לעצמי ונאנחתי כשהיא הרימה את מבטה אליי, והרימה לכיווני אגודלים. חייכתי לכיוונה, והסתובבתי שוב לעבר אבישג.
"טוב, אני אלך לקחת את זה לרונית ונשב פה לבינתיים. לא יזיק לי להבריז קצת משיעורים." היא מלמלה במשיכת כתפיים והתרוממה מישיבה. הנהנתי בראשי וחייכתי בהכרת תודה ופסעתי לכיוון מיתר.
"מה מצאת בתיק שלך?" שאלתי את מיתר בעודי תוחבת את ידיי לתוך הכיסים של מכנס הג'ינב הוורדרד שלי.
"כריך שלא אכלתי לפני שבוע, סוכריות מנטה לפני שני ימים וקוביות שוקולד שאיכשהו, לא נמסו." מיתר גירד את שיערה והקליע את הכל לפח בזריקה של כל פריט לבד.
"לא יזיק לך להצטרף לנבחרת הבנות בכדורסל." משכתי בכתפיי והיא צחקקה.
"איך את חושבת שהכי כדאי שאני אזמין את סהר?" היא הרימה גבה והתיישבתי לידה ליד הקיר.
"פשוט תגידי לו את זה. אני בטוחה שכבר במילה 'רוצה' הוא יבין את הכל והוא יסכים ישר." עניתי ומשכתי בכתפיי. מיתר צחקקה באנחה, והביטה בשעמום לכל עבר האולם.
"המקום הזה ענק, למה אני לא גרה פה?" היא מלמלה לעצמה והחלה לצעוק ברחבי האולם בכדי לקבל הד חזרה.
"אלוהים, את מפגרת." קראתי לעברה והיא הפנתה לכיווני אצבע שלישית.
"חוצפנית." מלמלתי בחיוך ונשענתי יותר על הקיר.

•מיתר•
"לא, אבל תתלי את זה ישר." פייג' דחקה בי והורידה טיפה את השלט.
"בנות, זה עקום." איה אמרה לנו בקול משועמם.
"נו, אבל תזיזי את זה קצת למעלה." קראתי לעבר הכיוון של פייג' שביקשה מימני להוריד את הצד שלי קצת למעטה.
"אוקיי, נגמר לי הסבלנות." איה צעקה וגרמה לי ולפייג' להפסיק להתווכח, "ג'יג'י," היא פנתה לפייג', "תקחי קצת שמאלה לצד שלך." פייג' עשתה כבקשתה, ואז איה פנתה אליי. "תרי, תנמיכי את זה קצת לימין שלך." עשיתי כבקשתה והרשיתי לעצמי לקפוץ מהסולם הנמוך.
"מושלם." איה מלמלה בקול מתרגש ופסעה הרחק, בעודי מביטה בפייג' שהביטה בי בחזרה בחיוך, ופסעה גם היא הרחק. נעלצתי להישאר שעתיים אחרי בית הספר בשביל לתלות את הקישוטים ולהכין את האולם, כך שהודעתי לסהר על זה וכנראה שהוא כבר הכין את כל העבודה. הוצאתי את הטלפון מהתיק, והקשתי את המספר של סהר ולאחר מכן הקרבתי את הטלפון לאוזן. הקו צפצף כמה פעמים, לפני שהוא ענה.
"מה קורה?" הוא שאל במהירות.
"היי, אני ממש מצטערת על שאחרתי נתקעתי בבית ספר אני עכשיו מגיעה." אמרתי בהתנצלות ופסעתי במהירות למחוץ לבית הספר.
"זה בסדר, את לא צריכה לבוא. גם ככה סיימתי את העבודה שלך ואני בדרך הביתה." הוא גיחך.
"אני ממש חייבת לך." אמרתי בנשיפת הקלה והיה אפשר לשמוע אותו מצחקק דרך הטלפון.
"אם את רוצה למלא את החובה, מה דעתך לבוא אליי?" הוא אמר בקול מגרה שגרם לי לגחך ואף להסמיק.
"סבבה, אני אחזור הביתה ואתארגן קודם?" שאלתי בשביל לוודא.
"חצי שעה אצלי?"
"חצי שעה אצלך." משכתי בכתפיי וניתקתי את השיחה.
"ביוש." חיבקתי את איה והיא אותי. "בהצלחה בדייט." "קבעתם אצלו בבית הא." היא קרצה לעברי ברצון להעביר נושא.
"שתקי," גלגלתי את עיניי. "בהצלחה, את תצטרכי את זה."
"אני אצטרך לזה." היא הסכימה איתי וגרמה לי לגחך קלות. חיבקתי אותה שוב לפני שעזבתי לביתי.

•איה•
נעמדתי מול המראה וסילסלתי את שיערי באצבעי. הייתי ממש לחוצה מהדייט באגם, וזה עוד כחצי שעה.
לבשתי חצאית לבנה עם נקודות שחורות, עם גרביונים עד הברך ונעלי וואנס שחורות, וחולצה ארוכה נופלת פסים שחור לבן.
דפיקה קלה נשמעה על דלת חדרי, ולאחר מכן היא נפתחה טיפה. "מתוקה?" אמי הכניסה רק את ראשה לחדר, וחייכתי לכיוונה כאישור להיכנס. "את מסדרת?"
"כן, סוג של." משכתי בכתפיי ואמי התיישסה במיטתי.
"את באמת הולכת לתת לו לגרום לי להתארס עם בחור שאני לא רוצה?" שאלתי באנחה קטנה, והיא משכה בכתפייה.
"למרות שאני לא מסכימה עם זה, הוא עדיין אבל ויש לו גם אחריות עלייך. זה עכשיו בידיים שלך, ואת זו שתחליטי אם להתארס עם מי שאבא שלך רוצה או להתארס עם מי שאת רוצה." היא עצתה והנהנתי הראשי בחיוך צדדי קטנטן.
"תודה, מאמו. כדאי שאני אצא לניב-"
"הוא כזה ג'נטלמן שהוא זה שנותן לך לאסוף אותו ולא הוא אותך." אמי קטעה אותי באנחה חולמנית מזוייפת.
"טכנית, אז זו שהצעתי את זה כי רציתי לקחת אותו לאגם שרק אני מכירה." צחקקתי ופסעתי לכיוון הדלת. הנחתי על כתפי תיק-צד שבו היו כמה שטרות וטלפון ויצאתי מהחדר. ירדתי במורד המדרגות, והתעלמתי מאבי שישב על הספה וצפה בכל תזוזה קטנה שעשיתי. "לאיפה?" אבי שאל בקריאה.
"לדייט." עניתי בקרירות ויצאתי מהבית.
*
"זה כזה רחוק?" ניב התלונן על הדרך.
"תשתוק כבר, עצלן." דחקתי בו בחיוך. "תגיד תוגה, אתה לא זה שנשארת שני שעות אחרי בית ספר בשביל לתכן את כל הקטע של נשף בית הספר." מלמלתי יותר לעצמי.
"נשף בית הספר?" ניב שאל בחיוך, "נו, יש לך מישהו להזמין?"
"בקשר לזה, מתחשק לך נשף של קטינים?" שאלתי בקריצה קלה.
"לא יזיק לי." הוא קרץ לעברי, ליפף את זרועו סביב כתפי בזמן שמשכתי אותו לעבר האגם. התכופפתי מתחת לענף שהסתיר לנו את הדרך, ונעמדתי מול האגם הענק.
"והגענו." מלמלתי בחיוך והרשיתי לעצמי להתיישב על הדשא החיי.
"פשי, יפה פה." ניב משך בכתפיו והתיישב לידי. "את לוקחת את כל הדייטים שלך לפה?"
"היחיד שלקחתי לפה זה את תום." מלמלתי בחיוך עצוב, "אבל… הוא לא זוכר את הדרך לפה וזה דיי הקלה שרק אני זו שמכירה את המקום."
"ועכשיו גם אני." ניב מלמל בחיוך מרוצה.
"מה?" שאלתי בבלבול. "הדרך משם לפה זו ארוכה, לא תצליח לזכור את הכל."
"תתפלאי." הוא הוציא לכיווני לשון. "יש יותר מפנים יפות."
"בטח." לעגתי לו והוא הביט בי מופתע.
"מה?" שאלתי בתמימות ובצחקוק והוא איתי.
"נן, מה הדבר הכי חשוב שרצית להגיד לי?" ניב שאל והפנה את מבטו אליי מהאגם.
"מה?" שאלתי בתמימות והוא הרים גבה.
"החלפנו תוכניות ובאנו לפה בגלל שאמרת שאת רוצה לספר לי משהו. מה זה?"
"אה, אני אגיד לך עוד מעט… אנחנו פה בשביל להינות לא?" שאלתי בחיוך והוא הביט בי בחשד, אך הניח לזה.
"המים, הם נקיים, נכון?" ניב שאל והתרומם מהדשא שעד כה התיישב בו.
"ברור." משכתי בכתפיי בתמימות.
"אז אני מאוד מקווה שהבאת בגד-ים." ניב אמר בהתחכמות.
"מה?" שאלתי בבלבול והוא הקפיץ אותי אל תוך ידיו, מוביל אותנו לאגם. "לא, ניב, בבקשה אם אתה אוהב אותי אל תעשה את זה." קראתי וניסיתי לרדת מזרועותיו.
"רוצה לרדת?" הוא שאל בחיוך. הנהנתי בראשי במהירות והוא עזב את אחיזתו בי, ונפלתי לתוך המים הקרים של האגם. שחיתי מעלה, ונשפתי במהירות.
"קר פה." קראתי בבהלה, וניב קפץ מיד אחריי, משפריץ מים לכל הכיוונים. צווחה קלה נפלטה מפי, וניב צחקק.
"מה אתה צוחק, טמבל. יש לך מזל שהטלפון לא נרטב." אמרתי כשהפניתי לעברו אצבע והוא רק צחקק.
"כן, שכחתי לעשות את זה, אני אעשה את זה עכשיו." הוא משך בכתפיו, ובא לצאת מהאגם, אך דחפתי אותו והוא איבד את שיווי המשקל.
"רק תנסה לגעת לי בטלפון, ואתה מת."
*
אני וניב ישבנו על הדשא זמן מה, דיי רטובים אך הצלחנו להתייבש. זרקתי את שיערי לתוך גולגול גבוהה ורטוב.
"אוקיי." מלמלתי בלחש והצמדתי את רגליי לחזהי. ניב הביט בי בבלבול. "רצית שאני אספר לך מה שרציתי לספר לך, לא?" שאלתי בחיוך קטנטן והוא גיחך והנהן. "תקשיב, ניב, אני ממש מצטערת על הכל."
"לגבי מה?" הוא שאל בחיוך צדדי ולא מבין.
"אני באמת מחבבת אותך, ממש כאילו מחבבת אותך. אבל עד אתמול, כמה שעות אחרי שליוותה אותי הביתה, אבא שלי קבע לי שיש לי ארוס. והוא דיי אוסר על הקשר שלנו." מלמלתי בלחש והשפלתי את ראשי, בזמן שניב הוריד את היד שהוא הניח בכתפי והתיישב מולי.
"הו," זו המילה היחידה שהצליח לפלוט על כה.
"אני באמת מצטערת… אבל אני לא חושבת שהקשר יוכל להמשיך מפה. אבא שלי יכול להוביל את זה לדברים יותר גרועים." מלמלתי בהתנצלות, "ולא באלי שתפגע."
"את לא צריכה לדאוג לי, אני אסתדר גם אם יהרגו אותי על זה שהתאהבתי בך. אבל ההחלטה הרגע היא באחריותך, את זו שתחליטי עם לגמור איתי את הקשר וללכת עם הארוס שדרך אגב, אני אגלה מי זה אני הולך לפוצץ אותו," ההערה שלו הצליחה לגרום לצחקוק קטנטן לפלוט מפי, "או… לזרוק את הארוס, ולהמשיך את החיים שלך איתי."

'Not ready to let go
Cause then i'd never know
What i could be missing
But i'm missing way too much
So when do i give up what i've been wishing for…'