אין לאן לברוח- פרק שלישי

אין לאן לברוח- פרק שלישי
•מיתר•
טיילתי באסם ופסעתי לעבר הארווה של סקיפר.
"היי, חמוד איך הרגל?" שאלתי ונכנסתי לתוך ארוותו. התכופפתי, והתבוננתי ברגלו שהייתה חבושה.
"אני רואה שהרגל הבריאה," אמרתי בחיוך וליטפתי לו את הפרווה בעדינות.
"אתה נעול בארווה הזו כבר זמן מה. מה דעתך על רכיבה?" שאלתי. ידעתי שהוא לא יכל לענות לי, אבל אני יודעת שהוא רוצה לדהור. זה מה שהוא אוהב לעשות. או ליתר דיוק, כל הסוסים אוהבים לעשות. הנחתי את האוכף על גבו בזהירות, ומשכתי אותו בעדינות למחוץ לארווה לעבר המסלולים. עליתי בעדינות על גבו של סקיפר, וסימנתי לו איזה מסלולים הוא צריך לעבור.
"אתה מוכן סקיפר?" שאלתי בלחש ונשקתי את קודקוד ראשו.
"תתחיל לדהור," אישרתי וסקיפר החל לדהור במהירות. הוא קפץ במסלולים, וככה התאמנו במשך כמה דקות.
"מיתר," צעקתו של ניסים עצרה את הרכיבה, וכמעט מעדתי.
"אני באה." עניתי וירדתי בעדינות מגבו של סקיפר. "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד, אז בוא איתי." ליטפתי את פרוותו של סקיפר ומשכתי בחבל בעדינות לעבר מקור הצעקה. ניסים עמד שם, ודיבר עם נער לא מוכר.
"קראת לי?" שאלתי את ניסים והוא מיד הסתובב אליי.
"כן. מה שלומך מיתר? איך הרגל של סקיפי?" הוא שאל והתבונן ברגלו של סקיפר.
"החלימה." עניתי בחיוך והמתנתי שידבר.
"כן… זה סהר, הוא בן דוד שלי והוא הולך לעבוד כאן בזמן הקרוב." ניסים הציג את הנער. ששמו הוא סהר ככל הנשמע. הוא לבש חולצה שחורה שהבליטה את שריריו ואת גופו החסון, מכנסי ג'ינס בהירים ונעלי וואנס שחורות. שיערו היה פרוע באופן שהתאים לו וצבעו של השיער היה בצבע דבש ועיניו היו בגוון תורכיז אפור. בזמן שבחנתי אותו, הוא בחן אותי גם ושריקה נפלטה לו מהפה. ניסים מיד החטיף לו כאפה מאחורי העורף.
"למה זה?" הוא שאל בטיפה עצבים ושפשף את מקור המכה.
"כדי שתלמד לא לשרוק לבנות שרק הכרת." אמרתי במעט עצבנות אבל נשמתי עמוק בשביל להירגע.
"מצחיקה נקרעתי מצחוק." הוא מלמל בקול וחייך לעברי חיוך ציני.
"לא יזיז לעולם." עניתי האדישות ושילבתי את ידי על חזהי בעצבנות. והוא רק חייך. הוא נראה מה סה שמח שהוא הצליח לעצבן אותי. ניסים כיחכך בגרונו בכך שנשים לב שהוא לידינו.
"הא ניסים, לא ראיתי אותך." מלמלתי בחיוך מזוייף והוא מיד צחקק.
"מומו, מה זה הבד שיש לך ביד?" הוא שאל בחשש ובסקרנות. לרגע, שכחתי מהחתך לגמרי.
"בגלל שעברתי דרך הפרצה נחתכתי." הסברתי בקצרה והתרתי את הבד מכתפי. הופתעתי לגלות שהדם המשיך לזרום.
"ממתי זה זורם?" ניסים שאל בדאגה ובלחש.
"בתשע בבוקר נראה לי?" עניתי בשאלת היסוס והדקתי את הקשר של הבד.
"אוחתי, את צריכה ללכת לבדוק את זה בדחיפות." סהר הציע לי בגיחוך ונשען על כתפו של ניסים. "ושלא תחשבי שאני דואג לך, כן? לא באלי לעשות פה עבודה לבד." הוסיף לאחר כמה שניות.
"לא לדאוג, 'אחוי', לא חשבתי." מלמלתי ועשיתי את המילה 'אחוי' עם מגרשיים.
"נהדר." הוא גלגל את עיניו באדישות והחל לפסוע לעבר סקיפר שעמד הרחק מימנו ואכל עשבים. הבטתי בסהר מרחוק, והוא ליטף את סקיפר מתחת לסנטרו. וכמו שאני מכירה את סקיפר, הוא שונא שעושים לו את זה והוא יתעצבן במהירות.
"אחו'י, תוריד את היד. הוא שונא שעושים לו את זה." צעקתי לכיוון סהר, והתקדמתי אליו. סהר כתגובה, במהירות הוריד את ידיו והרים אותו עד ראשו כחף מפשע.
"ילד טוב." מלמלתי וטפחתי על שכמו ופסעתי לכיוון סקיפר שהמשיך לאכול את העשבים רק הרחק מסהר. מסכן, קיבל טראומה לכל החיים.
"שבעת?" שאלתי את סקיפר וליטפתי בעדינות את פרוותו הרכה. עליתי על גבו, כאשר הוא הרים את ראשו מהעשב והביט בי במבט חיובי.
"מוכן להתאמן, סקיפר?" שאלתי ברטוריות וליטפתי אותו בהרגעה. "שלוש, שתיים, אחד, צא…" תפסתי את החבל בחוזקה מפחד ליפול, וסקיפר החל לדהור במהירות. הוא קפץ את המסלול הראשון, ומיד עבר את השני. והשלישי היה הכי גבוהה, ובהתחלה פחדתי לעבור אותו אך סמכתי שסקיפר יעבור אותו. וגם אם לא, אני סומכת שהוא יעבור אותו בעתיד. עצמתי את עיניי בקפיצה-דהירה של סקיפר, ומיד פקחתי אותן שוב כאשר הרגשתי שאנחנו שוב על הקרקע. צרחה נפלטה מפי, וירדתי במהירות מהאוכף של סקיפר.
"הכל בסדר? שמעתי צרחה." סהר קרא אליי בריצה ונעצר לידי בבהלה.
"הוא עשה את המסלול." אמרתי בהתלהבות של ילדה קטנה וקיפצתי במקומי.
"אלוהים ישמור." הוא מלמל והסתובב אחורה בשביל ללכת הרחק מאיתנו. פלטתי עוד צרחה שמחה, שגרמה לסהר להיבהל ולהסתובב אליי חזרה. אך הוא מיד הסתובב ללכת כאשר קלט שהכל בסדר איתי, והחל לפסוע במהירות לפני שאפלוט עוד צעקה שתבהיל אותו. פחדן.
"אתה קולט, סקיפר? עשית את זה." מלמלתי בהתלהבות וחיבקתי את סקיפר. "אני גאה בך. רוצה עוד סבב קטן ותלך לנוח?" שאלתי ועליתי על גבו שוב. הבטתי סביבי, וחיפשתי מקור צל אחרי הרכיבה. קלטתי את סהר מרחוק, מנקה את חלונות הרכב וכל שנייה מרים את המבט לכיוון שלי. גלגלתי את עיניי, וסימנתי לסקיפר להתחיל לרוץ.

"בוא סקיפר" מלמלתי. לקחתי אותו מהמושכות בחזרה לארווה והכנסתי אותו לתוך הארווה ונכנסתי אחריו. לקחתי את מברשת הסוסים, והתחלתי לסדר את פרוותו. העולם נראה לי פתאום כפול, ותפסתי בסקיפר כדי לשמור על יציבות.
"היי, אוחתי הכל בסדר?" סהר הופיע פתאום משום מקום והכניס לארוותו של סקיפר חבלים.
"כן, הכל מעולה" מלמלתי. יצא לי חיוך ציני והמשכתי להבריש את פרוותו של סקיפר.
"מה שתגידי," מלמל באדישות והמשיך לכיוון הארווה של מימו. הרגשתי את גופי נחלש, והסחרחורת חזרה שוב. כאב חד הופיע בכתפי, איפה שהחתך נמצא והרגשתי את גופי נוחת באדמה המלוכלכלת.

•סהר•
"סתלבטן." מלמלתי בגיחוך לעבר מימו ומיליתי לו חבית מים. הוא רק העיף את מבטו אליי, והחל לשתות. לא הצלחתי לעשות עם הסוס הזה כלום. הוא רק אוהב לשבת. לשבת ולאכול. שמעתי משהו חובט בחוזקה ברצפה שהגיע מהארווה של סקיפר. סגרתי את ארוותו של מימו ורצתי לכיוון הארווה של סקיפר. לא ראיתי את מיתר מהארווה, אז פתחתי את הדלת והבטתי לקרקע. היא הייתה שרויה על האדמה המלוכלכת וכל הבד שהיה קשור לכתפה התמלא דם.
"ניסים, תתקשר לאמבולנס." הוצאתי את ראשי למחוץ לארווה וצרחתי לעבר ניסים. החזרתי את ראשי לתוך הארווה והתכופפתי לעבר מיתר. הבטתי סביב הארווה, ולבסוף אחרי שלא מצאתי מקור בד קרעתי חתיכה מהבד של המעיל שלי, התרתי את הבד המלא בדם וקשרתי את בד המעיל בחוזקה בתקווה שהדימום יעצר.
"יהיה בסדר." מלמלתי והרמתי את ראשה של תאיר על רגלי וליטפתי את שיערה החום והמתולתל. לאחר מספר דקות, האמבולנס הגיע. הרמתי אותה על ידי ופסעתי לעבר מכונית האמבולנס. מיד אחד הרופאים, תפס מידי את מיתר והניח אותה בעדינות על האלונקה. צוות הרופאים נכנס עם האלונקה. ניסים עלה גם הוא ואני עליתי מיד אחריו והרופאים סגרו את דלת המכונית. הם התירו את הבד בכתפה וניסו לעצור את הדימום ככל שיכלו.
"אם היא תאבד יותר דם, היא תמות." אחד הרופאים צעק לעבר כמה רופאים והם מיהרו לנסוע לאמבולנס יותר מהר.
"אתם יודעים איך זה קרה?" אחד הרופאים שאל והסיר את הכיסוי פה מפיו.
"היא סיפרה לי שהיא נחתכה מתשע בבוקר ועד עכשיו הדימום לא הפסיק." ניסים הסביר בטיפה לחץ. אותו רופא ששאל, רשם בדף את כל פרטיה של מיתר.
הגענו לבית חולים תוך כמה דקות, והוציאו אותה במהירות ובלחץ ממכונית האמבולנס. העלו אותה לאחת החדרים אך מחוץ לחדר עמדו שני שומרים שאסרו לנו להכנס.
"נו תנו להכנס בראבק." מלמלתי בעצבים וניסיתי לדחוף את אחד השומרים.
"סהר." ניסים קרא בקול וניסה לפקס אותי.
"אני בסדר." מלמלתי בחוצפה והורדתי את ידיו מכתפי בכעס והתיישבתי על כיסאות ההמתנה.
"אני אתקשר לאמא של מיתר." הוא מלמל והוציא את הטלפון שלו מהכיס.
"שלום." הוא אמר לטלפון ושמעתי קול מבוגר עונה לו. "את אמא של מיתר?" שאל. שמעתי רק את הצד שלו בשיחה. "מיתר נחתכה, ולא מפסיק לה הדימום מהבוקר. אנחנו בבית חולים עקב התעלפות. תגיעי כמה שיותר מהר קומה שבע חדר שלישי. חדר התאוששות." הוא הסביר ולאחר כמה דקות ניתק
"היא בדרך לפה." ניסים מלמל בעייפות והשעין את ראשו על הקיר הקר. הוא היה עייף.
"תנוח, אני אסתדר." מלמלתי בלחש ושיחקתי באייפון. האייפון שהיה לידי שנח על אחת כיסאות ההמתנה צפצף. זה היה האייפון של מיתר. כשלקחתי אותה מהארווה, האייפון שלה היה מונח בכיס של המכנס שלה באיום ליפול תוך שנייה. אז לקחתי את זה איתי כדי שלא יעלם לה. מתוך הסקרנות, לקחתי את זה מהכיסא ליד וקראתי את ההודעות בלי לפתוח את המסך. תמונת המסך הייתה של מיתר, ועוד איזו נערה עם שיער בלונדיני ועיניים תחולות. שתיהן פזלו למצלמה, ועשו פרצוף מצחיק שגרם לי לגחך.
'מימי, אני צריכה אותך: (' ההודעה הראשונה נשלחה, ואחריה עוד רצף של הודעות. שמתי על השתק, והנחתי אותו שוב על הכיסא לידי. לאחר כמה דקות, מישהי מבוגרת עברה במסדרון בסערה וניערתי את ניסים בניסיון שהוא יתעורר. הוא התעורר בעייפות, ובין רגע שראה את האישה המבוגרת הוא קפץ.
"מה שלומך?" הוא שאל בחביבות ולחץ את ידו של האישה.
"איפה בתי, ניסים?" היא שאלה בהתנצלות והשתדלה להוציא חיוך.
"היא בתוך החדר. לא נותנים לנו להכנס." הוא ענה לשאלתה וסימן לה להתיישב ולהירגע.
"אתם רוצים משהו לשתות?" שאלתי בנימוס, קמתי מכיסאי, והוצאתי בעדינות כמה קליקים מגבי. הכיסא שבר לי את הגב. ניסים הניד את ראשו לשלילה, וחייך לתודה. אמא של מיתר הנהנה בראשה וביקשה בקבוק נס-טי. הנהנתי בראשי, וירדתי לקומה הראשונה לקנות את מה שהם ביקשו. הוצאתי מהמתקן לשתיות פחית קולה ובקבוק נסטי קריר ומהמתקן לחטיפים הוצאתי חטיף 'אפרופו' ועליתי חזרה לקומה שבע. אחרי דקה או שתיים, הגעתי לחדר של מיתר ונתתי לאמא של מיתר את הבקבוק והתיישבתי לידה. פתחתי את הפחית, הנחתי אותה בין שפתי ולגמתי מימנה בעדינות. באתי לפתוח את החטיף, אבל בין רגע נעלם לי התיאבון והנחתי אותו ליד ניסים, כך שאם הוא ירצה הוא ינשנש קצת ושילבתי את ידי על חזהי, שבין אצבעותי מוחזקות פחית הקולה שמאיימות ליפול תוך רגע. אמא של מיתר, נרדמה אחרי כמה זמן מחוסר מנוחה. וגם ניסים כבר נרדם. אחרי כמה דקות, הרופא של מיתר יצא מהחדר וקמתי בעדינות מהכיסאות בלי להעיר אותם.
"אתה למיתר?" הרופא שאל והביט בדף שהיה מוחזק בין ידיו. הנהנתי הראשי והוא מיד הביט בי.
"מי אתה בשבילה?" הוא שאל שוב. נו מה זה כל השאלות האלה? לא ידעתי שאני רוצח סדרתי.
"ידיד?" עניתי בין שאלה לתשובה בהיסוס והרמתי את כתפיי.
"אוקיי…" הוא מלמל בכניעה והביט שוב בדף. "כתוב לי שגברת לוי נחתכה מכתפה בזמן שעברה פרצה ומתשע בבוקר עד שעה זו הדם לא מפסיק זרום. הנני צודק?" הוא שאל ברטוריות והביט בי בשאלה. נאנחתי והנהנתי הראשי. שונא את הרופאים האלה שמתעלים מעל הכל. 'הנני צודק או לא?' אנחנו אמרנו לך את זה איך לא תצדק?
"לאחר סדר בדיקות, נגלה שלמיתר יש קרישת דם. צריך שהמזרק יצמד אליה בכל מקום. היא תשאר פה ללון ללילה למשמר." הוא אמר.
"אפשר להכנס אליה?" שאלתי והצבעתי לכיוון החדר של מיתר. הוא הנהן בראשו והחל לפסוע הרחק מימני.

•איה•
עשיתי צמה סינית-צדדית זרוקה על כתפי בעדינות וקפצתי על מיטתי. המון מחשבות התרוצצו לי בראש. ולאף אחת לא הייתה לי תשובה. אז אם אני ותום התנשקנו, אנחנו זוג? הנחתי את זרועי על עיניי, ולחצתי עליהם בניסיון להעלים את כל המחשבות. לבסוף וויתרתי, ולקחתי את האייפון שהיה מונח על השידה ליד המיטה. פתחתי את ההודעות זלי עם מיתר, ובדקתי מתי היא התחברה לאחרונה. 'התחבר\ה לאחרונה היום ב-12:11' היה כתוב לי. בלי לקחת יותר מדי זמן, התחלתי להקליד הודעה.
'מימי, אני צריכה אותך: (' שלחתי והוספתי סמיילי עצוב. זה ממש מוזר. כששולחים למיתר הודעה, בלי שיעבור שנייה היא מתחברת- והפעם זה לא קרה.
'קרה משהו?' שלחתי שוב וחיכיתי שהיא תענה. אבל כלום. היא לא ענתה. 'מימי, פליז תעני. את מלחיצה אותי!' שלחתי שוב וכיבתי את מסך האייפון. הנחתי אותו על השידה וחיברתי אותו על המטען. קיוויתי שהיא תענה. עברו כבר יותר מעשר דקות, ואין שום מענה. צלצול הטלפון נשמע ברחבי החדר, והוצאתי את האייפון מהמטען. שמו של תום התנוסס על המסך. לרגע התבאסתי שזה לא מישהו שקרוב למיתר. אבל לא חשוב. עניתי במהירות והצמדתי את האייפון לאוזני.
"הלו?" שאלתי בלחש ונעמדתי.
"אני מתגעגע." הוא אמר בקול של ילד בן חמש- שגרם לי לצחקק.
"ראית אותי עד לפני עשרה דקות." הזכרתי לו ונשכתי את שפתי.
"עדיין." הוא התגונן בצחוק. "נפגשים?"
"נע, קר היום." ביטלתי את דבריו בהתנצלות והבטתי מחוץ לחלון. גשם ירד בחוזגה, וכבר ידעתי שסופה מתקרבת.
"נע לא אכפת לי. אני אבוא לקחת אותך בשמונה, ביוש." הוא קבע וניתק לי אחרי כמה שניות. כלב. חיוך התנוסס על פני וקפצתי על מיטתי.

האייפון הבהב- כך שמסמן שהודעה נשלחה. הרמתי אותו מהשידת המראה ופתחתי את ההתראה. 'אני למטה' תום שלח לי. סגרתי את מסך האייפון, והנחתי אותו שוב על השידה. הבטתי במראה בפעם האחרונה. השיער שלי היה מסודר בגולגול גבוהה ומסודר. צבעה של שמלתי היה תורכיז, שהגיע עד בירכיי והבליטה את עיניי התכולות. שמתי מגף שחור, שהתאים לשמלה באופן מפתיע והנחתי על כתפי מעיל התואם לצבע השמלה. הנחתי תיק צד קטנטן, ושמתי בתוכו את האייפון ושפתון נגד יובש. ירגתי לסלון, והוא היה שקט. מכיוון המקלחת יצר קולות של טיפות מים. ככל הנראה- אמי התקלחה כך שלא תהיה לי בעיה. יצאתי החוצה והבטתי סביבי. מכונית הספורט השחורה של תום חנתה על-יד המדרכה. פסעתי לתוכה ופתחתי את דלת ליד הנהג, נכנסתי לתוך המכונית ונתתי לתום נשיקה קטנה בפה.
"את כל כך יפה ." הוא לחש והביט בעיניי התכולות. מחמאותיו, גמרו לי להסמיק ולהשפיל את מבטי. הוא גיחך, התניע את המכונית והתחיל לנסוע. הנחתי את ראשי על חלון המכונית, ובחנתי אותו. הוא לבש חולצה מכופתרת משבצות לבן שחור, וג'ינס כחול משופשף ונעלי טימברלנד בצבע חרדל.
"לאן הולכים?" שאלתי בסקרנות ומיקמתי את גופי שוב בצורה שהיה נוח לי.
"הפתעה" אמר בגירוי וחייך כך שהגומה הקטנה שלו צצה ליד פיו. הנחתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עיניי. נשמתי נשימה עמוקה, ונתתי לעצמי קצת לנוח חסרת מחשבות.
"איה, בואי הגענו." קול במעורפל, שהתברר לקולו של תום לחש לאוזני. פקחתי את עיניי בעדינות, והבטתי בתום. הוא יצא מהרכב, פתח לי את דלת המכונית שלידי, תפס בידי בעדינות והוביל אותי אל- מחוץ למכונית. מול עיניי נגלה מסעדה מפוארת, ומרחוק יכולתי לשמוע את קולות הצ'לו שמתנגנות. תמיד אהבתי את זה. את צליליו העדינים של הצ'לו. זה גורם לי להרגע בכל פעם כאשר שמעתי אותם. מגיל קטן אני מנגנת בכלי הזה. ובכל פעם שהרגשתי רע, פרקתי את כל הכעס שלי, העצב שלי והדיכאון שלי על הצ'לו.
"וואו," פלטתי כאשר נכנסנו למסעדה ובחנתי את כל המקום. תום גיחך, הוציא את כיסאי והכניס ברגע שהתיישבתי בו והתיישב מולי. בזמן שהמלצר הגיע, פשוט הבטנו אחד בשנייה בחיוך.
"מה תרצו?" המלצר שאל בנימוס והגיש לנו את התפריטים.
"האמ…" מלמלתי בהיסוס והבטתי בתפריט. "אני אקח תפוחי אדמה וסלט בולגרית" אמרתי בחיוך והנחתי את התפריט בצד השולחן.
"ולי תיתן סטייק ואורז" תום אישר את מה שרצה והביט ביב חיוך קטנטן שגרם לי להסמיק שנית.
"ומה לשתות?" שאל המלצר שוב והביט בנו.
"תביא לנו יין" תום היסס והביט בי בשאלה. הנהנתי בראשי. יין לא משכר. לפחות לא אותי. תום לקח את שתי התפריטים, והביא אותן למלצר שהחל לפסוע הרחר מימנו.
"אני כל כך שמח שנתת לי עוד הזדמנות, איה. אני מבטיח לא לאכזב אותך." תום אמר בביטחון גבוהה ושילב את ידי בידו
"אני מקווה." מלמלתי בחיוך מנחם וליטפתי את ידו. המלצר הגיע, הניח את האוכל על השולחן והתחלנו לאכול בעודינו צוחקים על בדיחה קטנטנה שקיפצה באוויר.

"תודה על הליווי," אמרתי לתום ונעמדתי מול ביתי. כבר מאוחר. אחרי המסעדה, הלכנו לטייל קצת בעיר. הוא קנה לי סוכריה על מקל, ורצה לקנות על הדרך דובי-ענק. אך התעקשתי שלא יבזבס עלי את כספיו.
"הכל בישבילך." הוא לחש וקירב את שפתיו לשפתי. הוא רפף בהן, וחיכה לאישור לנשק אותי. גיחכתי ונידקתי אותו נשיקה קטנה ועדינה, שלאט לאט התגלגלה לתשוקתית.
"ביי," חייכתי כאשר התנתקנו וחיבקתי אותו קצרות. בכלל לא רציתי לעזוב אותו.
"ביי" מלמל בלחש וחייך חיוך קטנטן. הוא הסתובב, והחל לפסוע לעבר מכוניתו. פתחתי את דלת הבית שלי ועליתי מהר לחדרי. סגרתי את דלת החדר, ופתחתי את דלתות הארון החומות מעץ. סרקתי את מדף הפיג'מות, ולבסוף בחרתי בפיג'מה לבנה עם קישקושים. נשכבתי במיטתי, וכיסיתי את גופי בשמיכה החמימה. הדלקתי את הטלוויזיה, ודיפדפתי את הערוצים עד שהגעתי לאמ-טי-וי. היה את השיר סקיני לאב, והמחשבות לא איחרו לבוא. אני באמת מקווה שהוא לא יאכזב אותי. לא שוב.
פתחתי את האייפון, וזה ישר פתח לי להודעה ממספר לו מזוהה.
'איה? זו אמא של מיתר.' ההודעה הראשונה נשלחה
'איה. כאשר תראי את ההודעה, תגיעי כמה שיותר מהר לבית חולים. מיתר נמצאת שם.'
ההודעה השנייה הקפיצה לי את הלב. איך היא פאקינג הצליחה להגיע לשם? במה היא כבר הסתפקה להסתבך כאשר עזבתי את האסם. הסרתי את השמיכה הנעימה מגופי, ורצתי לארון. בחרתי בזריזות טייץ שחור, סוודר כחול ומגפיים חומות מפרווה. ירדתי במהירות לסלון וצרחתי את שמה של אימי.
"קרה משהו?" אמי שאלה בבהלה ויצאה מהמטבח עם כוס חמה של קפה.
"מיתר. בית חולים. תקחי אותי. עכשיו." הסברתי בין נשימה לנשימה והסתובבתי בחדר בלחץ. מיתר היא החברה הכי טובה שלי. אם כבר אחותי. בלעדיה, לא הייתי כבר כאן. היא זאת שתמיד הסתבכה בשביל שאני לא אקבל את שלי, ולא נתנה לי לבכות רגע אחד ורק לחייך. אמי ירקה את הלגימה שלקחה, ולאחר מכן נגבה את פיה בעזרת שרוול החולצה.
"איך היא הגיעה לשם?" היא שאלה בפאניקה ובבהלה, ופנייה התחוורו כמו סיד. מיתר היא כמו הבת השניה שלה. כמו שאמרתי, בדיוק כמוני.
"אמא, בבקשה. אין זמן." התחננתי והיא הנהנה במהירות בראשה, ורצה לכיוון חדרה להחליף בגדים. תוך כמה דקות, שנראו כמו שנים, היא ירדה ופסענו במהירות לכיוון המכונית. נכנסתי לתוך המושב שעל-יד הנהג, והיא נכנסה מיד אחרי. אמי התניעה את המכונית, והחלה לנסוע הרחק מביתנו-לעבר בית החולים.