אין לאן לברוח- פרק שיבעי

אין לאן לברוח- פרק שיבעי
•מיתר•
"אני קופאת." צרחתי בחוזקה וחיבקתי את עצמי. היינו בהפסקה, והתיישבנו על הדשא הרטוב. הוא היה אחרי גשם, אז ברור שהוא ירטב. אני ואיה דיברנו בנינו, והצקנו לדביר ולבנים ששחקו כדורגל במגרש מולנו.
"לתת לך כאפה? זה יחמם אותך." איה מלמלה בציניות והרימה את ידה בשביל להראות.
"זה יחמם אותי בכיוון הרע, ואסור להתעסק איתי.". הזהרתי אותה בחיוך טפשי והיא הורידה מיד את ידה.
"ילדה טובה." הוספתי לדברי והיא הזעיפה את פניה.
"אז מה חדש עם דביר?" איה שאלה בפתאומיות והקרצתי לעברה מבט קטן.
"מה איתו?" שאלתי באדישות, בלי להביט בה והמשכתי להביט בבנים משחקים. "תכנס בכדור." צעקתי לדביר שהביט בי לשנייה והתגלגל מצחוק.
"הכל בסדר בניכם?" היא שאל והסטתי את מבטי אליה.
"אני חושבת שכן." עניתי והיא הגניבה חיוך מטופש על שפתיה. "הלו, מה פשר החיוך?" שאלתי בהתגוננות ושילבתי את ידי על חזהי.
"סתם, כלום." היא ענתה לשאלתי והסיטה את מבטה לעבר המגרש עם אותו חיוך.
"אוח, אני שונאת אותך." מלמלתי בלחש והזעפתי את פניי.
"לא נכון, את חולה עליי." היא ביטלה את דברי וקרצה לעברי.
"חולה מימך אם אפשר להגיד." מלמלתי בלחש שהיא תוכל לשמוע, ונשכתי את שפתי בניסיון להרגיע את צחוקי.
"אני שונאת אותך." היא הזעיפה את פניה בעצבנות וקמה למשמע הצלצול.
"נדבר?" שאלה והנהנתי בראשי. חיבקתי את איה חיבוק קצרצר והיא החלה לפסוע הרחק מימני. הסתובבתי לכיוןן המגרש, וחיפשתי את דביר בעיניי. הוא השוויץ בפני החברים בקבוצה השנייה על הניצחון של הקבוצה שלו, והחל לרקוד ריקוד מטומטם. כל חברי הקבוצה צחקו איתו, והוא גמר את השיחה עם חיבוקים גבריים. שאם אפשר להגיד, דיי מוזר. הוא החל לפסוע לעברי, תוך כדי שהניח את התיק על גבו.
"תביא חיבוק, ראש כדורגל." קראתי לעברו וקםצתי עליו בחיבוק.
"עד כמה שאני שונא את הכינוי 'ראש כדורגל', התגעגעתי לשמוע אותו." הוא הודה בגיחוך והניח את ידי סביב מותני לחיבוק. 'ראש כדורגל', זה סיפור ארוך. בכל פעם שהלכנו למשחק כדורגל, או צפינו בילדים הגדולים של היסודי משחקים בכדורגל, היה לו את המזל הרע הזה. שבכל פשחק, הכדור היה איך שהוא פוגע רק בוא. ולא באף אחד אחר. וכל הקטע פה, שזה פוגע בו באותו מקום ובאותה שעה. ומאז אני המצאתי לו את הכינוי 'ראש כדורגל'. למרות מזלו הרע, הוא התחיל לשחק כדורגל כבר בחטיבה, והוא היה דיי טוב. דיי מאוד טוב. אני ודביר התחלנו לםסוע לעבר הכיתה, באיחור של חמש דקות אבל לא נורא.
"מוכן?" שאלתי ופתחתי את דלת הכיתה. אני ודביר נכנסנו לכיתה, והצטערנו על האיחור.
"מה פשר האיחור?" המורה שאל אותנו וסידר את המשקפיים על אפיו.
"האמ…" גימגמתי והתחלתי לחפש תירוץ טוב.
"החלשה שלידי נפלה, אז בטוב ליבי נעלצתי לעזור לה." דביר הקדים אותי, הניח את ידו סביב כתפי והצמיד אותי לכתפו.
"סליחה?" קראתי בקול והוא נתן לי שחיפה קלה.
"איי, כן… פשוט הרגל כואבת לי כל כך אז הייתי צריכה לבקש עזרה-"
"אתם יכולים לשבת." המורה קטע את דברי ואישר לנו לשבת. פני האדימו מעצבים, אני כל כך שונאת שמשתיקים אותי. שאפתי אוויר לתוך ראיותי והתחלתי לפסוע בצליעה לעבר מקומי. אם כבר משחק, אז משחק עד הסוף.
"תעתיקו את התרגילים מהלוח, ותתכוננו למבחן שיהיה לכם ביום ראשון הקרב." המורה הודיע לנו, ונחרתי בבוז. עוד שלושה ימים, השבוע נגמר ויום ראשון קרב. הוא פאקינג נזכר להגיד לנו את זה היום, ועוד יש לי את העבודה על הראש. תודה. מאני אני עוד אגיד. תודה.
*
סית הספר הסתיים, ופסעתי למחוץ למבנה בית הספר.
"אז למי באים?" איה ודביר צצו משום מקום והתחילו ללכת איתי.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה ונעצרתי במקומי, והם למוליי.
"דביר נורא מתקשה, ואת גם מתקשה אז אתם חייבים עזרה אז נתכונן יחד. אצל מי נפגשים?" איה הסבירה במהירות והביטה בי בשאלה.
"אני בדיוק בדרך לאסם, אז מחר הולך?" שאלתי בהתנצלות והם הנהנו.
"אז קבענו?" דביר דאל כך שנהיה בטוחים.
"יאפ." עניתי לתשובתו ואיה הנהנה מיד אחרי.
"נדבר." איה מלמלה לכיווני וקםצה עליי בחיבוק.
"ביוש." מלמלתי ולאחר מכן חיבקתי את דביר.
"ביי, קטנטונת." הוא קרה לעברי.
"ביי, ראש כדורגל." מלמלתי בצחקוק והוא נחר בבוז ונופף לי לשלום. האוטובוס בדיוק הגיע, ועצר למולי. באתי להכנס, אך בדיוק צפצפו בקול רים. התעצבנתי, והבטתי במי שצפצף. לא אחר מאשר סהר שסימן לי להכנס.
"מצטערת." קראתי לעבר הנהג שהנהן בראשו ופסעתי לעבר המכונית של סהר.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בחוסר הבנה והתכופפתי לחלונו.
"ניסים ביקש שאאסוף אותך, יאללה תכנסי ילדה." הוא קרא לעברי ופתח את הדלת לידו. נאנחתי ונכנסתי ליד המושב הנהג. סגרתי בטריקה עדינה את הדלת לידי, ובלי לפספס יותר מדי זמן פתחתי את ספרי המתימטיקה והתחלתי ללמוד.
"מבחן?" הוא שאל תוך כמה דקות, כאשר קלט שהתחלתי לשנן באל-פה את החומר. המהמתי והנהנתי בראשי, למרות שהתשובה כבר הייתה ברורה לו.
"תגיד, אתה לא בבית ספר?" שאלתי שאלה שצצה לי בראש והוא גיחך במהירות.
"אני בן שמונה עשרה." הוא ענה על שאלתי, וזה כבר היה ברור שהוא כבר סיים את לימודיו. "בת כמה את?" הוסיף למשפטו והעביר בי במט חטוף.
"שש עשרה." עניתי לשאלתו.
"קטינה." הוא פלט במהירות ונשך את שפתיו בזהירות לא להתפוצץ מצחוק.
"שתמות." סיננתי בעצבנות מבין שפתי והוא עזב יד אחת מההגה, חיבק אותי חיבוק צדדי והצמיד אותי לחיקו.
"אני אמות אחרייך." הוא ענה לי ברוגע, מה שגרם לי עוד יותר להתעצבן. רוגע. רגע. איך בן-אדם יכול להיות פאקינג רגוע.
"עצבן." הוא סינן בצחקוק והידק את חיבוקו.
"אני שונאת אותך." גערתי והסתרתי את פני בחזהו.
"אני מרגיש שזה הדדי." הוא גיחך והרכב נעצר, אך המנוע עדיין נשאר פועל.
"הגענו?" שאלתי והרמתי את ראשי.
"נופ." הוא ענה. "אנחנו ברמזור."
"להיות איתך זה סיוט." הקנטתי אותו ודחפתי אותו דחיפה קלה בחזהו, למרות שיגעתי שזה לא כל כך הזיז לו.
"את חלשה." סהר התגרה בי, וניסיתי להשאר בדמות של העצבנית. אבל נשברתי ופלטתי חיוך קטנטן.
"חייכת." הוא קרא בשמחה והצמיד אותי שנית לחיקו.
"תמשיך לנסוע, אחוי." קראתי כאשר ראיתי שהרמזור התחלף, וזאר הרכבים החלו לנסוע ולהתרחק, והוא מיד אחריהם. כבר הבנתי שזה הולך להיות נסיעה ארוכה. הוצאתי את האייפון מכיסי, ותחבתי אוזניות לתןך אוזניי והפעלתי את שירי באופן אקראי. אוזניה אחת נפלה באוזני, וכאשר הבטתי היא הייתה תחובה באוזן של סהר. גיחכתי והשענתי את ראשי אחורה על המשענת. עצמתי את עיניי בניסיון לנמנם טיפה כאשר המוזיקה מתנגנת באוסני
'Its a beautiful night, were looking for somthing dumb to do oh baby i thing im gonna marry you'
השיר התנגן באוזניי, וכך גם קצב התיפוף. אני כל גך אוהבת את השיר הזה.
"הגענו." קריאה בקעה באוזניי, מה שעורר אותי טיפה. עצרתי את השיר, והוצאתי את האוזניה מאוזנו של סהר וליפפתי אותו סביב האייפון.
"והינה זה מתחיל." מלמלתי בלחש כאשר יצאתי מהמכונית. תוך כמה שניות, יכולתי לראות את ניסים לוקח את סקיפר לרכיבה.
"סקיפר." קראתי ברול והתחלתי לרוץ לעברו, כאשר שמעתי את סהר מצחקק מאחורי.
"הסוס שלי." קראתי וחיבקתי אותו והוא נהם.
"אל תתרח, אני אוצי אותו לרכיבה." בירדתי מניסים והוא הנהן בראשו, והתחלתי לפסוע לעבר המסלול.
"אתה מוכן, סקיפר?" דאלתי בלחש ועליתי על גבו. "זה המסלול של היום, אתה תעבור את זה." לחשתי לו וליטפתי את פרוותו הנעימה. "תתחיל לרוץ," קראתי והוא החל לרוץ במהירות שיא. יומיים בלי סקיפר, אני כבר בפסיכיאטר. אני לא מסוגלת בלי הסוס הזה. או בכלל, בלי האסם. אלה החיים שלי. לטפל בשיקום חיות, לעזור.

•איה•
נעמדתי מול הדלת של הבית, והוצאתי את המפתחות מכיסי, בדיוק כשהוצאתי הכנסתי אותם שוב. אין לי כוחות לבלבולי שכל כרגע. סובבתי את גבי, והתחלתי ללכת לכיוון הסמטאות שליד הפארק. הסמטאות זה מקום אפל. הוא נראה מפחיד ואם אתה נכנס- אין דרך לצאת ממנו. בגלל זה אני כל פעם מבלה שם. זה גורם לי לשכוח את כל הבעיות שלי. במיוחד עם מיתר פה. תכנית, זה נחשב המקום של מיתר כי היא הגיעה לפה קודם. התיישבתי על גזע העץ, והתחלתי לחרוט עליו דברים. אחרי כמה זמן, הבטתי בשעון היד והשעה כבר הייתה חמש בערב. קמתי מן הגזע, ובאתי לצאת מן הסמטאה. צל גדול הופיע בכניסת הסמטאה, והצל רק גדל וגדל ככל שהדמות התקרבה. עיניי נפערו, ונצמדתי לקיר. בבקשה שלא ימצא אותי, בבקשה שלא ימצא אותי.
"איה, את נורמאלית? מה את עושה פה?" קולו של תום בצבץ מאוזני, ופקחתי את עיניי. זה היה תום. ללא ספק תום. נשמתי לרווחה וחיברתי אותו בחוזקה.
"בחיים אל תבהיל אותי ככה." דרשתי מימנו ויצאנו מהסמטאות.
"זה מסוכן להיות שם. מסתובבים שם פדופילים במיוחד בשעה הזו." הוא הסביר לי, "הפעם יש לך מזל שזה הייתי אני ולא איזה פדופיל בן שלושים." הנהנתי הראשי. לא הפסקתי להודות לו, והוא רק צחקק.
"תעלי למכונית, אני אסיע אותך." הוא לחש באוזניי, כאשר התקרבנו למכוניתו. קולו גרם לי לרעוד, ולקפוץ במקום בעודו צוחק בקול.
"אוקיי." הנחתי בביישנות ופתחתי את דלת המכונית שליד הנהג. התיישבתי בנוחות על הכיסא, וחגרתי חגורה על גופי. הוא התניע את המכונית, והחל לנסוע לעבר ביתי. התחלתי לעתעסק בריץ'-רץ' של תיק הגב, ונסיתי כמה שיותר לא להתייחס לתום. עד שהתחלתי להשתעמם, הרמתי את מבטי ובדיוק תום עצר את הרכב.
"תודה." הודתי לו בביישנות ובאתי לפתוח את דלת הרכב.
"אין נשיקה? אין חיבוק?" הוא שאל בעילבון מדומה וכאשר סובבתי את פני אליו, הוא עשה לי פרצוף עצוב. גיחכתי וליפפתי את ידי סביב צווארו לחיבוק שהוא הידק במידות.
"ביי, תודה תום." הודתי לו שנית ויצאתי מן הרכב לכיוון הבית. התחלתי לארגן כבר את האירועים הבאים עם אמי. כי זה כבר דיי ברור שהיא ראתה את רכבו של תום.

•מיתר•
הנחתי את חביות האוכל בצד האסם, והתחלתי לפסוע לכיוון שיש בו את הפופים לישיבה. השעה הייתה כבר חמש בערב. למרות שסיימתי את העבודה לפני משהו כמו שעה, אך רציתי לתת לסה עוד כמה שעות התנדבות. קרבתי על הפוף הרך, ופתחתי את הספר החדש שקיבלתי מדביר.
"בו." קול צעק לאוזני בעדינות.
"ניסיון גרוע, סהר." הודעתי לו והוא החמיץ את פניו.
"את לא נבהלת?" הוא שאל בעצב והתיישב בפוף לידי. הנדתי את ראשי לשלילה, וסיימתי לקרוא את המשפט האחרון של הספר.
"אם לשנינו אין מה לעשות, בואי נכיר." הוא קרץ לעברי, והעביר את הפוף הכבד למולי והתיישב עליו.
"סבבה. משחק?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה. "משחק העשרים שאלות." אמרתי את שמו של המשחק והוא מיד הסכים.
"תתחילי." הוא נתן לי הזגמנות להתחיל, ומיד חשבתי על שאלה.
"שם משפחה?" הקפצתי את השאלה הכי מטומטמת, והוא נשען קדימה אליי עם חיוך.
"את זה תגלי בעצמך." הוא ענה לשאלתי ונשען חזרה אחורה. אוקיי?
"סרט אהוב?" הוא שאל את שאלתו הראשונה, ומיד חיפשתי את הסרט האהוב עליי. וואו. יש פשוט המום סרטים שאני אוהבת.
"תכנית, יש שניים. אבל ג'ון היקר זה הכי וואו." עניתי לשאלתו. "ענף ספורט?"
"כדוגל וכדורסל. את?"
"כדור-יד" עניתי וחיוך קליל התמתח על שפתי. צליל של שליחת הודעה נשמע. הוצאתי את האייפון מהכיס כדי לבדוק אם שלחו לי, וכן- שלחו לי.
'משעמם לי:/…' הודעה נשלחה מהמספר של דולב, מה שגרם לי לגחך. זה היה בקבוצה שלי, שלו ושל איה. פתחנו אותה בשיעור מתימטיקה ובמקום ללמוד- זה היה דיי ברור שהתכתבנו.
'אני עם סהר, אני אשתעמם איתך אחרכך.' שלחתי לו עם סמיילי בוכה מצחוק וכיביתי את מסך האייפון. כאשר הבטתי לכיוון סהר- הוא לא היה שם. מהיר הילד.